סיפור

סיפור

פרק 1:

קוראים לי אליס זאבי, אני בת 13 וחצי, גרה בישראל.

הייתי ילדה רגילה אם אבא אמא סבתא ואח גדול ומעצבן...משפחה רגילה לגמרי

לא הייתי עשירה במיוחד, אפשר להגיד שלא ממש, שכרנו דירה, הורים שלי כל הזמן עבדו ועבדו, בעבודה שחורה, הם היו חוזרים מאוחר ועייפים ככה שלא היה להם כוח עלי, ניסיתי לדבר אם אמא שלי אך היא כל הזמן רק צרחה עלי ואמרה לי לעזוב אותה בשקט, אבא שלי כל הזמן בגד באמא שלי לעומתה ואף פעם לא בגדה בו אלא המון שנים לא קיימה יחסי מין בכלל מכיוון שלא רצתה לבגוד בו. יום אחד בא משטרה לבית שלי ובקשו את ההורים שלי, קראתי להם, הם אמרו לי להיכנס לחדר, אך היה לי משעמם אז החלטתי להקשיב למה הם באו אז עמדתי במסדרון. בהתחלה לא הבנתי על מה השיחה אבל אז הבנתי שמדובר עלי, אז הבנתי הכל, אני מאומצת.

היה ממש כואב לשמוע שכל החיים שיקרו לי ואף פעם בחיים לא הכרתי את הוריי.

הם קראו לי, באתי, אם דמעות בעיניים, הם אמרו לי ללכת לארוז דברים, הבנתי הכל, אני צריכה לעזוב את הבית.

ארזתי את כל הדברים שלי והלכתי לסלון, אמא שלי קמה, רצה עלי בוכה חיבקה אותי חזק, סבתא שלי בכתה בשקט במטבח, אחי כמובן כמו תמיד לא היה בבית, אבא שלי ישב בשקט על הספה והסתכל על המתרחש, השוטרים לקחו אותי. נסענו בערך כשעתיים ואז עצרנו. "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי אותם אך לא קיבלתי שום תשובה.

הגענו לכניסה של בניין גדול, נכנסנו פנימה, ראיתי הרבה אנשים אם מזוודות, הבנתי, אנחנו בשדה תעופה.

נשמעה קריאה והשוטרים משכו אותי אחריהם. נכנסתי למטוס והתיישבתי במושב ליד החלון. לא ידעתי כלום, לאן אני נוסעת, למה, מתי אני אראה את ההורים שלי שוב, לא ידעתי כלום, רציתי למות, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי אז פשוט לקחתי את האמ-פי שלי הדלקתי מוסיקה, מטאל, כמו תמיד זאת המוסיקה שהכי אהבתי כי זה התאים לחיים שלי,צרחות, אהבתי לשמוע צרחות, קירבתי את רגליי עלי, קברתי את פניי בתוך הרגליים והתחלתי לבכות בשקט שאף אחד לא ישים לב, בסופו של דבר נרדמתי.

הרגשתי שמישהו מזיז אותי, פקחתי את עייני וראיתי את הדיילת מעירה אותי. "נחתנו, את צריכה לרדת מהמטוס" היא אמרה לי בחיוך. לא עניתי, לקחתי את התיק שלי וירדתי מהמטוס, הלכתי אחרי כל האנשים לקבל את המזוודות.

לקחתי את המזוודות שלי ואת הגיטרה, לא ידעתי לאן ללכת אז הלכתי אחרי כל מי שלקח את המזוודות.

לפתע התקרבו עלי 2 אנשים בחליפה שחורה אם משקפיים שחורים, נבהלתי, הם לקחו ממני את המזוודות וסימנו לי ללכת אחריהם, הלכתי אחריהם, ממלא לא היה לי לאן ללכת. הם שמו את המזוודות שלי במכונים שחורה ואחד מהם פתח לי את דלת המכונית וסימן לי להיכנס. לא ידעתי מה לעשות, חששתי לרגע, אבל אחרי כמה שניות נכנסתי, כי מתתי מעייפות. התחלנו לנסוע, לא יודעת לאן, רק נסענו נסענו ונעסנו.

עצרנו ליד בית גדול, האנשים שלקחו אותי משדה תעופה יצאו, הם פתחו לי את הדלת, יצאתי.

ראיתי בית ענקי "וואו" מלמלתי בשקט.

האנשים לקחו את המזוודות שלי והובילו אותי לכניסת הבית. הם פתחו את הדלת הכניסו את המזוודות, נכנסתי לאט לאט אחריהם. לפתע ראיתי אישה בגיל 40 פלוס רצה עלי ומתחילה לחבק ולנשק אותי. אוקיי.. עכשיו הייתי מבולבלת לגמרי. מי זאת האישה הזאת ומה היא רוצה ממני לעזאזל?

לפתע ראיתי שתי דמויות יורדות מהמדרגות, לא הצלחתי לראות מי זה כי האישה פשוט חנקה אותי מרוב החיבוקים שלה. כשהיא הרפתה ממני ראיתי מיזה, פאק אני לא מאמינה, זה ביל וטום קאוליץ מטוקיו הוטל. מעניין מה הם עושים פה ובמה זכיתי לראות את טום? ביל אמר משהו בשפה מוזרה, נראה לי שבגרמנית. אחד השומרים התקדם לעברי ואמר לי בעברית:

שומר:"גברתי, תכירי זה טום וביל" אמר והצביע עליהם

אני: "להה,לא ידעתי" אמרתי בציניות

שומר: "אלו האחים שלך" הוא אמר

אני: "מה?" הייתי מופתעת

שומר:"וזאת גברת סימון, אמא שלך" הוא המשיך והצביע על האישה המפחידה הזאת שכמעט חנקה אותי

אני:"אוקי מה קורה כאן ומה אני עושה פה?" שאלתי לא מבינה והסתכלתי על טום שהלך למטבח, ביל שהלך להדליק טלויזיה, וסימון שהסתכלה עלי במבט שמח, אך לא יודעת למה,אבל המבט הזה שלה הפחיד אותי.

שומר:"אז כמו שידוע לך את מאומצת, המשפחה האמיתית שלך נמצאת מולך, הם חיפשו אותך הרבה שנים, עכשיו הם מצאו אותך וגילו שמשפחת זאבי אימצה אותך, ועכשיו הם החזירו אותך חזרה. הלידה שלך הייתה קשה ואמרו לסימון שאת מתה, אבל אחרי כמה שנים גילו שהרופאים עשו טעות והתבלבלו אותך אם ילדה אחרת. הבת של משפחת זאבי נפטרה, אך את לא. כמו שכבר הבנת האחים שלך מפורסמים, אבל אני מקווה שזה לא יפריע. כבר ממחר יתחילו להביא לך שיעורים פרטים לשפה גרמנית, כי כמו שידוע לך את נמצאת בגרמניה" הוא סיים לדבר, הייתי המומה

אני:"ומתי אני אוכל לפגוש את המשפחה שלי, אהמ, לשעבר?" שאלתי עדיין המומה

שומר:"אז זהו שאת לא תפגשי אותם יותר, אין להם זכויות עליך, מעכשיו תחייה אם משפחת קאוליץ" הוא ענה לי

אני:"מה?? לא לא, אני רוצה עכשיו לחזור חזרה לישראל למשפחה האמיתית שלי, זה בטח טעות, האנשים האלו הם לא משפחה שלי אנחנו לא קשורים! תחזירו אותי לישראל עכשיו!" צעקתי עליו

שומר: "מצטער אני לא יכול לעשות אם זה כלום" אמר והלך