סיפור

טוב אז קודם,לא היה פרק כי האינטרנט שלי לא מעלה פרקים o.O אז כתבתי את הפרק הזה מהמחשב של חברה שלי!

קמתי מהמיטה,עדיין אם דמעות בעיניים והלכתי לשטוף פנים. נשכבתי על המיטה חושבת על ההורים שלי ששיקרו לי ככה ונרדמתי בלי לשים לב. בבוקר התעוררתי ונכנסתי להתקלח. יצאתי מהמקלחת,התלבשתי, סירקתי את השיער וירדתי למטה. ראיתי במטבח את ביל וטום מבשלים משהו,הריח היה נוראי. לפתע בא מאוחרי ג'ו

ג'ו:"סימון לא נמצאת כרגע,ביל וטום מכינים אוכל" אמר

אני:"כן אני רואה,והריח נוראי. נראה לי אני הולכת להקיא עוד שנייה" מלמלתי,ג'ו צחקק.

פתאום ביל וטום צעקו משהו בגרמנית.

ג'ו:"האוכל מוכן,גשי לשולחן" תרגם לי ג'ו. הלכתי לכיוון השולחן והתיישבתי בזהירות.

ראיתי שביל וטום מסתכלים עליי אם חיוך עד האוזן,הבנתי שהם מחכים שאני אתאם.

'מקווה שזה לא רעיל' חשבתי לעצמי ונגסתי בזהירות.

'אההה איזה מגעיל, נראה לי אני אקיא את הכל עכשיו עליהם. שש,תירגעי תחייכתי ותעשי את עצמך שאהבת' חשבתי לעצמי..

אני:"ממ...יאמייי..טעים" אמרתי בגרמנית.

ביל וטום:"תודה" אמרו אם חיוך והתחילו לאכל בפרעות.

'איכס, איך הם יכולים לאכל את החרא הזה?! אפשר למות רק מהסירחון' חשבתי לעצמי בגועל.

אני:"תודה" אמרתי בגרמנית,קמתי מהשולחן, משאירה אם ביל וטום מרוצים מעצמם ועליתי לחדרי.

'מעניין אם המחשב עובד' חשבתי לעצמי כשנכנסתי לחדר,והדלקתי את המחשב.

'יוווו איזה מגניב, זה בעברית. ואו יש פה גם איסיקיו, נראה מי מחובר!' חשבתי בחיוך.

התחברתי לאיסיקיו וראיתי כמה חברים שלי מחוברים. כולם התחילו לשלוח לי הודעות אבל לא התייחסתי, עניתי רק לחברה טובה שלי-דאשה.

דאשה:מאמי?

אני: יואו מתוקה איך אני מתגעגעת אלייך!

דאשה:סיפרו לי,יותר נכון לכל מי שמכיר אותך, שהיית מאומצת ועכשיו הורים הביולוגיים שלך החזירו אותך ואת בגרמניה..זה נכון?

אני:לצערי הרב כן, יואו הם מזה מוזרים.

דאשה:מה הם עשו?

אני:טוב אז הנה מתחילה החפירה שלי:האחים שלי הם טום וביל קאוליץ מטוקיו הוטל שאת כל כך שונאת, מה שהכי מוזר עדיין לא הכירו לי את האבא הביולוגי שלי, אמא שלי פרחה שכל היום בקניון. טום וביל לא יודעים להכין אוכל-עכשיו אכלתי איתם וכמעט הקאתי. הורים הקודמים שלי שקרנים. וזהו נראה לי.

אבל אני מזה מתגעגעת. אני לא יודעת פה כלום. את לא מבינה איזה נוראי זה פתאום לשנות הכל

דאשה:למה את משקרת לי?

אני:משקרת? במה?

דאשה:בזה שאת אחותם של ביל וטום באוליץ מטוקיו שמוטל ההומאים האלו שלך?

אני: אני לא משקרת,לצערי זה נכון.

דאשה:כשתפסיקי אם השקרים שלך, דברי איתי!

היא כתבה לי והתנתקה,גם אני התנתקתי.

'לא מאמינה לא צריך, זונה' חשבתי לעצמי ונשכבתי על המיטה.

פתאום מישהו דפק בדלת.

אני:"מההה?" צעקתי בעצבנות...

_ _ _ _ _ _ _ _ _

_ _ _ _ _ _ _ _ _

הפרק יצא קצר ולא משהו כי חברה שלי עצבנה אותי פה כל הזמן, וירדה על טוקיו הוטל (היא אנטי טוקיו הוטל),אז לא היה לי כל כך "מוזה".

מצטערת.

פרק 3:

נכנסנו לבניין והיו בו מלא חנויות,נכנסו לאחד מהם. הלכתי בין הבגדים,היו מלא בגדים יפים. 'מעניין כמה עולה' חשבתי והסתכלתי על איזשהי חולצה 'אוו' חשבתי לעצמי כשראיתי את המחיר.

ג'ו:"גברת סימון אומרת שאת יכולה לבחור כל מה שבא לך,המחיר לא חשוב,תקחי בגדים,תמדדי. ואחרי השופינג יש לך שיעור" אמר לי ג'ו והלך.

'מאגניב' חשבתי וחיוך ענקי עלה לי על הפנים. התחלתי למדוד כמעט את כל הבגדים. קניתי 4 חולצות,3 גופיות, 2 סקיני ג'ינסים,מכנס עד לברך,חצאית מיני,שורט יפה קצרצר, כמה טייצים בצבעים שונים,נעליי וואנס,אולסטאר נעלי בובה וכפכפים. נכנסנו עוד לחנות תכשיטים וקניתי שם דיי הרבה צמידים,אחרי השופינג הזה הייתי מאושרת,אך עדיין עצובה. הגענו חזרה "הביתה" אם אני יכולה לקרוא לזה בכלל ביתי. עליתי לחדר שלי. לבשתי טייץ שחור ומעל שורט קצרצר שקניתי,גופייה שחורה אם ציור של שלד,נעלי בובה. עשיתי פן,שמתי מחדש איפור ויצאתי מהחדר. ירדתי לסלון ושם חיכתה לי אישה די מבוגרת.

האישה:"שלום שמי שחר,אני אהיה המורה פרטית שלך,אני אלמד אותך לדבר,לכתוב ולקרוא גרמנית,השיעור הראשון שלנו מתחיל ממש ברגע זה. שנעלה לחדר שלך?" אמרה שחר מהר ובבירור.

אני:"אה..ממ..כ..כן בטח..נעלה" גמגמתי. עלינו לחדרי. היא לימדה אותי במשך שעתיים כל מיני מילים ומשפטים שחשוב לדעת. השיעור הזה העלה בי עצבים,השפה הגרמנית הזאת ממש עולה לי על העצבים,אי אפשר להבין כלום. ומה שהכי מעצבן, אני בקושי הצלחתי להגיד משהו נורמלי בלי שהיא תתקן אותי מליון פעם. היא אמרה לי שהיא תבוא עלי מחר באותה השעה ושוב נלמד ביחד,לצערי. היה כבר שבע בערב לפי השעון שהיה תלוי לי בחדר,החלטתי לרדת למטה. ראיתי בסלון את ביל וטום יושבים על הספה,רואים טלויזיה,אוכלים פופקורן ומביאים אחד לשני מכות בראש כמו ילדים קטנים.

'מעניין למה הם נמצאים פה,אין להם סיבוב הופעות או משהו כזה?' חשבתי לעצמי. ראיתי את סימון במטבח מכינה משהו,ניגשתי עליה.

אני:"סימון?" שאלתי בחשש

סימון:"כן מתוקה?" אמרה לי בגרמנית,הבנתי את המילה 'כן' אז המשכתי לדבר.

אני:"אני יכול להתקשר להורים שלי?" שאלתי אותה בגרמנית. למדתי להגיד את זה היום. הייתי בטוחה שאמרתי את זה במבטא נוראי ושסימון לא תבין מילה ממה שאמרתי.

סימון:"כן בטח מתוקה"אמרה סימון. ושוב,הבנתי רק את המילה 'כן'. סימון לקחה טלפון וחייגה מס', ולאחר מכן הביאה לי את הטלפון. לקחתי את הטלפון ועליתי לחדרי.

'נו תענו כבר אוףף' התעצבנתי

אני:"הלו?" שאלתי

אמא:"הלו מי זה? אליס?" צעקה אמא לתוך הטלפון מה שגרם לי להרחיק טיפה את הטלפון מאוזניי.

אני:"כן אמא,זאת אני" אמרתי בלחש. לא יודעת למה אבל הרגשתי רע. לא היה לי על מה לדבר איתה.

אמא:"אליס איפה את נמצאת? מי אנשים אלו? איך הם מתייחסים עלייך? אליס אני מאוד מתגעגעת עלייך. כולנו מאוד דואגים ומתגעגעים עלייך" היא אמרה לי ובכתה.

אני:"הם מתייחסים עליי טוב. את לא תאמיני אבל אני אחותם של טום וביל מטוקיו הוטל אלו שאת כל כך שונאת כי אני חפרתי לך עליהם כל הזמן" אמרתי לה.

אמא:"ידעתי,ידעתי שהם יביאו לנו רק צרות הבנים האלו" אמא צעקה ונהייתה עצבנית.

אני:"אמא,אם אני יכולה לקרוא לך ככה יותר. למה לא סיפרת לי דבר כזה חשוב?" שאלתי אותה באכזבה.

אמא:"אני..כי..מצטערת" היא לחשה.

אני:"זה לא עוזר לי עכשיו.כי כל החיים שלי חייתי בשקר בלי לדעת מי ההורים שלי, ואם הם בכלל חיים. ואתם? אתם בכלל לא חשבתם שאני רוצה לדעת על ההורים הביולוגיים שלי? איך יכולתם" צעקתי עליה ובכיתי.

אמא:"אני מצטערת" היא חזרה על עצמה בבכי.

אני:"זה ממש אבל ממש לא עוזר לי. אתם ממש מגעילים,אני שונאת אותכם!" צעקתי בכל הכוח לתוך הטלפון,ניתקתי וזרקתי את הטלפון. נשכבתי על המיטה ובכיתי לתוך הכרית...