הבלוג של סוסון ים

היא ביקשה מסוסון לדבר אתי

אני נעניתי בשמחה.

וכך נפגשנו בבית קפה

'כאן אני עובדת' היא אמרה

'וכאן את נפגשת עם סוסון?' שאלתי

'כן' היא אמרה

'מקום נחמד' אמרתי

כן, מקום נחמד, בית קפה ליד חנות ספרים גדולה, פופולארי המקום הזה, אך האם זה מקום מפגש יאה לאימון? האם לא צריך שיהיה לה איזה משרד? משהו מסודר?

היא הזמינה לעצמה קפה הפוך

וגמני הזמנתי לעצמי

ואז התחילה השיחה שאת רובה אני לא זוכרת. רק כמה פרטים חשובים.

היא סיפרה לי שכאשר היא נפגשה לראשונה עם עומר היא ראתה בחור נחמד סימפאטי מגמגם קצת. היא לא ידעה מה הסיפור שלו. אבל רק לאחרונה הוא סיפר לה על התאונה. היא שאלה מה עשיתי מאז התאונה

לא ידעתי מה לענות לה. כי אולי עשיתי הרבה ואולי לא עשיתי כלום. התאונה קרתה לפני 20 שנה כמעט ואני לא זוכרת הכל. רק שזה היה קשה והיו לי המון מלחמות עם אנשים ומוסדות ולפעמים גם נשברתי מכל המלחמות האלה. כן התחלתי להזכר במלחמות נגד הבעל, נגד מערכת החינוך בארהב, נגד ביטוח לאומי כאן בארץ מערכת החינוך בארץ. והכל לבד. היו לי השגים אבל גם היו כשלונות. ועכשיו? איך עכשיו? הוא לא מטופל, הוא לא רוצה להיות מטופל הוא כבר בן 28 ואני לא יכולה להכריח אותו.

ואז היא שאלה את שאלת המחץ

את אוהבת אותו?

שאלה קשה עניתי. תני לי לחשוב

חשבתי וחשבתי ובסוף עניתי:

לא אני לא אוהבת אותו כמו שהוא. אני רוצה את סוסון הקודם שלי. את סוסון הזה אני לא אוהבת.