היי,מי שראה(אם יש מישהו כזה...) את הבלוג המטומטם 'טוקיו הוטל סטוריז' זה שלי.אבל בגלל שאפחד לא נכנס וכלום,החלטתי למחוק אותו ולהתחיל מהתחלה.אני בעונש נורא נורא ארוך, ואני כמו סוכן חשאי מתגנבת למחשב כל פעם שיש הזדמנות,ככה שאם לא יהיו עידכונים בימי שישי שבת ועוד כמה ימים במהלך השבוע,תסלחו לי...טוב,אז בבלוג הזה יהיו כמה סיפורים,שאני כותבת במחברת ואז מעבירה לפה...הסיפור שטיפה למטה פה בפוסט, זה סיפור שאני לא בטוחה איך לקרוא לו.תוכלו לקרוא את הפרקים הראשונים ואז לתת לי רעיונות?אמממ...אני מקווה שהבלוג הזה יצליח להשיג יותר מ4 תגובות על פרק כמו הקודמים שמחקתי,בעצם,4 תגובות זה היה נדיר...בגלל שאני מקווה להצליח יותר עם הבלוג הזה,אשמח לביקורת בונה,ולכל מיני רעיונות לפרקים הבאים...כי הם עומדים להיגמר לי...מי שרוצה להיות במועדפים שלי שישלח את הבלוג שלו בתגובות,אני אכנס ואראה מה זה...מי שתוהה,כן, התכוונתי לסיפורים בהמשכים על טוקיו...אז,אני לא אעשה לכם היכרות עם הדמויות,תכירו אותם במהלך הסיפור,ועיקר המידע זה בפרק 2,אמממ...אשמח לניחושים על איזה שיר מדובר במשפט הראשון:)..תהנו...חחח
_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*
פרק 1
ביל סיים לכתוב את השיר.הדמעות לא איחרו להגיע.הלב שלו לא יכל לסבול את כל הכאב הזה. לפני שזה קרה לו,הוא לא ידע מה זה.הוא חשב שזה קטן,ושולי,טיפשי ושטותי.אבל זה היה כשחברים שלו סיפרו לו.עכשיו,אחרי שחווה זאת על בשרו,חשב אחרת.כעת ידיו איימו לנפץ את העט שבידו.השיר שכתב היה מקושקש על הדף באותיות מודגשות
,המילים נכתבו מהר,כמו מפל רגשות,על הדף,שהיה רטוב מהדמעות.הוא כעס על עצמו
.זה באמת לא היה גדול.זה באמת היה קטן
.הוא בכה לא בגלל זה שהוריו נפרדו,למרות שאהב מאוד את אביו.הוא בכה בגלל שתמיד בטח באמא שלו.תמיד היא אמרה אמת.רק עכשיו הוא חשב שאולי היא שיקרה בעוד פעמים.
תמיד כשהיו שואלים אותה איפה אבא,שבמהלך חודש שלם נעדר מהבית,היא חייכה ואמרה
'הוא נסע לאמריקה,זה מהעבודה.הוא יחזור עוד מעט.'
החיוך שלה כשאמרה זאת עלה שוב בעיני רוחו.רק עכשיו שם לב שהחיוך הזה לא מושלם.
שמשהו חסר בו.חיוך לא אמיתי
.הוא הטיח את אגרופיו בשולחן שנקמצו יותר ויותר ככל שהמחשבות הוסיפו לבלגן את ראשו.ציפורניו כבר החלו לחפור בבשרו.
לבסוף החליט שזהו.הוא לא יכול יותר.
הוא קם בתנופה שהעיפה את הכיסא שעליו ישב אחורה,
,אסף במהירות את הדפים שהיו מפוזרים על השולחן ודחף אותם לכיס מקופלים,והתחיל לרוץ.הוא רץ מהחדר,ולמטה במדרגות,יוצא מהר מהדלת הראשית,ורץ ברחוב,
נושם מהר את האוויר הקפוא של מדגבורג,לא מודע לשום דבר מסביבו,מרוקן את ראשו לגמרי.ואז נזכר-טום.מה יהיה איתו?איפה הוא?ביל ראה את טום רץ מהבית לפני שעה בערך,עם הגיטרה שלו,כמה דקות אחרי שסיפרו להם את החדשות.ביל וטום שנאו כששיקרו להם.
פתאום ביל נפל,הוא לא נתקל בשום דבר,פשוט נפל.הוא הרגיש כאילו שסכין חותכת את ליבו לשניים,והכאב גבר.ביל הרגיש שהוא חייב לעשות משהו,אבל לא ידע מה.ואז הכאב הפסיק,באותה פתאומיות כמו שהתחיל.ביל הרפה את גופו,שוקע בשלג שהיה מפוזר על פני כל גרמניה,ולגע חשב שהשלג חם.חם יותר מהלב שלו באותו הרגע בכל מקרה.
אחרי דקה בערך הכאב שוב חזר.
למרות שכל אדם נורמאלי היה צועק לעזרה ונשאר לשכב שם,פתאום ביל קם,מתאפק שלא לצרוח.
הוא היה חייב ללכת לאנשהו. ח י י ב. הוא התחיל ללכת בכיוון שגופו הנחה אותו,מאבד שליטה לגמרי.ברגעים שניסה להסתכל סביבו ולתהות איפה הוא,הכאב חזר והגיע לרמות מטורפות שכאילו ניפצו את ביל מבפנים.
האוויר כאילו צרח:'מהר!מהר!מהר!מהר!' ביל התחיל לרוץ שוב,
מנצל כל טיפת כוח שנשארה בו,
הוא רץ,לא יודע לאן,לא יודע איפה.
האדמה צרחה'מהר!מהר!מהר!' ביל הגביר את הקצב בראשו הדהדו המילים'אתה חייב להגיע ,מהר,לא משנה מה'
הוא רץ כמו שלא רץ אף פעם,
פתאום נעצר.
נעצר לגמרי.
גופו היה משותק.
אף שריר לא נע.
הצעקה שלו פילחה את הערב הקפוא שירד בינתיים,
חותכת את הדממה,
''לא!!!!!!!!!!!!''
_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*
טוב,כאן אני עוצרת...חחח...אם יהיו 5 תגובות עד מחר(אני אהיה טובה,אז כולל שלי...)אני אוסיף פרק קצת יותר ארוך...
את הפרק הזה כתבתי מיליון פעם בכל מקום אפשרי,ככה שזכרתי אותו בעל פה,והוספתי והורדתי ושידרגתי המון.עכשיו הפרק הרבה יותר מוצלח...אשמח לתגובות,טוב,מ א ו ד אשמח לתגובות לקח לי המון זמן להמציא מחדש,ולכתוב,ולשפר ולתקן...בבקשה,תתחשבו...אפילו'יפה'יהיה בסדר...ביי^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
n.k
