חכמובלוג

האנשים פה אף פעם לא מתחלפים.

אני רואה את אותם פרצופים נרגזים של בוהמיה פצפונת של שלושה בתי קפה, שני רחובות ודיבור אחד.

כולם רצים ממקום אחד לשני ורודפים אחד אחרי האחר (כמו במשפחת קדמוני. אפילו הדפסי הנמרים לא השתנו)

וכל ערב אני רואה את אותם תיזוזים, ובכל רגע אני מספר את אותם סיפורים. 

כבר הרבה זמן אני מבין שאני יותר מתרחק מהעולם הזה מאשר חלק בלתי נפרד ממנו; אני שמח.

ובינתיים, בכל ערב, אני תולה את התמונות ומסדר את הארון במקום החדש, מדבר בצרפתית בלילה ומתעורר בבוקר למראה של שלוש בנות במיטה.

רק עוד כמה חודשים עד שאני מתחיל את החיים וחי את רוב הזמן בשדות תעופה.