חכמובלוג

אני מתחבט כבר הרבה זמן בלמה אני בכלל יוצר, או למה אני מתאמץ לגרום לעצמי לחשוב שאני אדם יצירתי.

בכל פעם שאני יושב מול לפטופ, פסנתר או צבעי פנדה אני מתמלא בפריחה המחשבתית של העולמות שאותם אני מבקש ליצור לעצמי, או לאנשים הסובבים אותי. זה מתוך ניסיון שיקבלו פרספקטיבה יותר טובה של איך זה להיות אני, בחוויה המלאה יותר. 

כל ניסיון שבו חבריי/מכריי/אהובותיי יראו שיש שם משהו חוץ מפרצוף יפה מתפוצץ באותו פרצוף יפה בשנייה שאני מבין שאין לזה באמת צורך, וכל יצירה באשר היא אפשר למוסס ברגע עם צרור מילים יפות (e.g - צרור).

מבחינתי, כל ניסיון ליצור הוא לא בשביל עצמי, אלא בשביל תיאום היחס המחשבתי של סביבתי כלפיי, שכן הרבה מהם תופסים ממני אדם מוכשר והחרא הזה שקוראים לו אומנותי;

לעיתים, אני עושה את מעשי החסד המוסריים שלי רק מתוך התקווה שמישהו ישים לב אליי כאדם טוב, אך כאן הייתה הטעות. 

לפי עמנואל קאנט () בעצם העובדה שאדם עושה מעשים so called מוסריים רק בשביל הצ'אנס להיקרא מוסרי, אין בכך שום מידה מוסרית. אמנם יש בזה לא מעט מידות טובות, אך לא מוסר. 

וככה זה גם עם האומנות: אין שום טעם ליצור כדי לקבל את הצ'אנס שבו מישהי מקסימה תסתכל על משהו שכתבתי אחרי ניסיונות אין ספור להרשימה ותגיד לי שזה יפה. היצירה תצטרך לבוא מתוך עצמה, ובלי התייחסות למבקריה. 

בכל מקרה, אין לי מושג מה לעשות. אם יבוא אליי איזשהו סוג של איזון נפשי מוצלח שבו אבין שאת הדברים שאני עושה, אני עושה לעצמי - האומנות שלי תהיה נאמנה אליי, ורק אליי. 

מצד שני, אני תוהה אם יש דרך שבה אני אצליח ליצור איזשהו רגש אמיתי וטראגי על היחס שביני לבין אחרים. (חוץ מעוד סיפור יפה על לב שבור)

אין לי גם ככה זמן לחשוב על זה. עוד שישה ימים אני בעולם אחר שכולם מפחידים אותי כלפיו, והכל נגמר גם ככה. המקום הזה נהיה קטן יותר ויותר ואני נכנס למקום שהוא כל כך גדול, עם אנשים שיש להם חליפות כל כך יקרות.

אני הילד הכי זקן בעולם ואני צריך ללמוד עוד הרבה.