ההחלטה הזאת של להתחיל לכתוב התחילה ככה-
שחר שלחה לי קטע שהיא כתבה,והיא כווווותבת מדהייים.
וזה עשה לי חשק להתחיל לכתוב.
אז היא הסבירה לי,
שבדר''כ בקטעים/סיפורים-
מביעים את הרגשות שלך.
והיא אמרה שתמיד צריך להתחיל מקטעים,
שזה יראה מזוויע בהתחלה..
אבל לאט לאט זה יתחיל להשתפר.
ככה היא עשתה אתזה.(:
ובקיצווור,
הקשבתי לה..
והחלטתי שאני רוצה להתחיל לכתוווב..
וכתבתי קטע אחד בנתיים.
ושחר אמרה שהוא מאוד יפה לפעם ראשונה,
וגםםםם..
זכיתי לחוות דעת מקצוועית מצד חברה של שחר,
שכותבת סיפורים כבר הרבה זמן על טוקיו הווווטל.
והיא כותבת מדהיים!(:
תודה לך חברה של שחר.[:
וגם תווודה לך שחר,על הכווול!
גם על מה שרשמת בבלוג שלך עליי^^
אני אווווווהבתאווווותך33333>
הקטע-
היא חשבה על ההשפלות האלו,
על ההשפלות האלו שלא מגיעות לה.
התיישבה על מיטתה והחלה לחשוב
'מה רע בי?מה עשיתי רע?'
ודמעותיה החלו לזלוג.
'זה בגלל המראה שלי' אמרה בבכי.
היא קמה ממיטתה ונעמדה מול המראה שתלויה על הקיר בחדרה.
'למה זה מגיע לי!?למה דווקא אני נראית ככה!?' והחלה לזרוק חפצים אל עבר דמותה המשתקפת במראה.
'למה!?למה!?למה!?'צעקה בבכי תוך כדי השלכת החפצים אל עבר המראה.
היא צנחה על הרצפה,נרגעה לרגע.
ואז שוב החלה לבכות.
היא נעמדה,וקבעה לעצמה-
שהיום הסבל הזה עומד להיגמר.
היא ניצלה זאת שאף אחד לא היה בביתה.
שלפה סכין מארון המגירות שנמצא במטבח.
נכנסה לשירותים,התיישבה על האסלה..
והאמרה בפעם האחרונה-זהו,זה נגמר!
ונעצה את הסכין בבטנה.
היא חשה את הכאב.
נפלה על הקרקע,ולחשה-ככה.. ככה זה נגמר..
עיניה נעצמו לאט לאט.
וכך,זה נגמר.
תגיבו,
הדעה שלכם ממש חשובה לי.
ענבל333>.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
