חומר למחשבה

אני לא הולכת לתת נושא מגובש, דעה מגובשת, הצעות לחיים מוסריים וטובים יותר.

כל מה שיש לי להציע היום הוא בלבול ואובדן עצות.

אבל אני הולכת להתחיל מההתחלה.

אני אזרחית של מדינת ישראל. כל מי שנמצא כאן, וגם הרבה בחו"ל, יודעים שיש פה הרבה בעיות. צבאיות, כלכליות, חברתיות. לא חסר. בתוך כל זה יש הרבה עניינים שאני נחשפת אליהם בתור מישהי מעורבת חברתית-נושא הכיבוש, למשל.

כמו שכבר צוין כאן, אין לי דעה מגובשת. אני מושפעת מכל מיני כיוונים שונים. ובכל זאת, אני מנסה להישאר אובייקטיבית, לא "להיסחף", לא לתת לרגשות שלי להתבלבל עם הדעות שלי, לא לתת לחברים ולמשפחה את הכוח להתעסק לי עם המוח. אבל כשאני מנסה לברר משהו, אוטומטית אני נתקלת במחסום. "אל תיסחפי" "את סתם מאמצת דעות של אחרים" "היא ערמומית, היא מסווה את הדברים שלה כשאלות אבל אל תתני לה להטעות אותך.." [אישית אני חושבת שהציטוט האחרון פשוט מקסים, לא כך?] "אל תעשי לי את זה, אל תתגייסי" ויש גם אנשים שלא מתכוונים להטות אותי אבל מפעילים עלי לחץ חברתי סביל, בלי כוונה. עכשיו, לאן אני חותרת עם כל זה? לחופש הדעה. אין לי ממש את היכולת לחפש את האמת הפנימית שלי במצב שבו אני תקועה בין שני קטבים מנוגדים. אין לי את היכולת להביט דרך עיניים נקיות במצב, שגם ככה הוא מסובך ומפותל לאין שיעור, ובטוח שאני לא מבינה אותו במלואו.

ובכלל, גם במנותק מנושא הצבא, ההורים שלי מנסים להפעיל עלי בכוח את זווית הראייה שלהם. הם רק דוחפים אותי רחוק מהם כמובן. כשאמא שלי לא מוכנה לשלם כמה שקלים מסכנים בשביל שקית ידידותית לסביבה רק כי היא התעצבנה על המחיר של מוצר כלשהו זה מעצבן אותי. גם התשובה שלה "אנחנו מכבדים תמיד דעות של אחרים, כל אחד ידאג לעצמו" מעצבנת נורא. ומי ידאג לכוכב הלכת הגווע שלנו כשכל יומיים עוברות בבית שלי 30 שקיות פלסטיק? השכנים? למה צריך תמיד לכבד דעות של אחרים? דעות זה דבר שמשתנה ואם אפשר לתת למישהי פרספקטיבה אחרת, מה פסול בזה? וכשאני קוראת ספר כלשהו אבא שלי רק מסתכל על הכותרת ["התעוררות לפעולה ישירה", באמת כותרת בומבסטית] ומחליט שהוא קורא אותו גם, כדי לבדוק אם הוא "קיצוני מידי" ולתת לי "פרספטיבה אחרת". זה ממש נותן לי הרגשה של "אוקיי, את קטנה מכדי לחשוב לבד, בואי ואני אאכיל אותך בדעות שלי, בדעות הנכונות".וזה מכעיס. ההרגשה הזאת שאני צריכה להיזהר בכל מה שאני מוציאה מהפה, שאני צריכה לשמור לעצמי את המחשבות שלי, שאין לי איפה לברר מה אני חושבת. ותמיד קופצים למסקנות. חבריי ה"קיצוניים" מניחים שאני בדעתם. כך גם ההורים והחברות ה"נורמטיביות" שלי. וכולם\ן [כמעט] נותנים\ות לי את ההרגשה שמנסים להתעסק לי עם המוח.

ולפעמים אני פשוט מפחדת להביע את עצמי.

עכשיו אני הולכת למחוק פוסטים ישנים שלא תואמים את דעותי הנוכחיות, שלא יהיו בלבולים.

ליהי.