חומר למחשבה

יש מן כזאת תכונה, שתמיד הורגת אותי.

אני לא בטוחה שזאת מילה, אבל היא בהחלט מתארת הכי מדויק את התופעה-תרצנות.

אנשים נוטים לתרץ כל אימת שקשה להם, או שהם עצלנים, או משהו אחר בסגנון. אפשר למצוא תירוצים להכל-למה לא להכין שיעורי בית, למה לא להוציא את הכלב, למה לא לחשוב בעצמך..

יש גם הרבה תירוצים נכונים, ואפילו לגיטימיים!

בריאות, מצב כלכלי, אופי, הכל תקף אמיתי ויציב. אבל האם כל התירוצים האלה באמת מספקים סיבה לא לעשות מעשה?

אני לא מכחישה, לפעמים כן. אבל ברוב הפעמים?

למה אנחנו לא מסוגלים להזיז את עצמנו? מה מונע בעדנו לפעול, או אפילו סתם לחשוב, לא חשוב באיזה נושא או עניין?

התרגלנו כולנו לשגרת החיים, המטמטמת, צרת האופקים, ובעיקר-העצלנית.

אנחנו כל כך רגילים רק לרבוץ כל היום, להשתעמם [כי הרי אין שום דבר מעניין לעסוק בו. הכל כבר הספקנו לעשות] או לעסוק אך ורק בדברים שמעניינים אותנו [איך בכלל נגלה עוד דברים שמעניינים אותנו אם לא ניחשף לדברים חדשים?] ולא שמים לב ש-אה כן, יש עוד דברים מחוץ לקופסה הקטנה והמטפורית שהיא שגרת חיינו.

זהו "חטא" שעוד לא מצאתי את האיש שלא אשם בו. כולנו שותפים לעצלנות ולתרצנות. אולי כדאי פחות לקבל תירוצים מהחברה, וגם כשאנחנו מתרצים בעצמנו-לתת לעניין, ובאמת לא משנה מה זה, מבט שני ואולי אפילו שלישי. אנחנו באמת יכולים לומר בכנות שיש לנו סיבה רצינית? נראה לי שכולנו יודעים מהי התשובה לשאלה הזו ברוב המקרים.

מעכשיו אני אתחיל לשים לב, אנסה להילחם בעצלנות שטבועה בי. ואוהו, ועוד איך היא טבועה בי. אני כבר טובעת בה.

אז אולי תנסו, ותזיזו את עצמכם גם. זה לא יכול להיות קשה מידי.

 

[לפחות למצב הזה עוד לא הגעתי. ]

ליהי3>