חומר למחשבה

הדברים שרשמתי בכותרת קשורים, אבל בפוסט עצמו אתייחס אליהם בנפרד.

אל הפמיניזם החלטתי להיחשף בגלל שהבנתי שהידע שלי בנושא יחסית מצומצם (ולא אוהד), ולכן קראתי ספר שאני ממליצה לכל מי שלא יודעת בדיוק מה זה פמיניזם ומה עמדתה בנושא. לספר קוראים "מה זה בכלל פמיניזם?" מאת טלי רוזין והוא היה מרתק לדעתי, כלל סקירה מאוד נרחבת של ההיסטוריה של הפמיניזם של כל מיני תפיסות מיתוסים וכו'. בכל מקרה, היריעה גדולה מכדי שאסקר אותה בפוסט אחד אבל כמה דברים חשובים שהבנתי הם לדעתי ראויים לציון (ולאו דווקא קשורים לפמיניזם, אם יש גברים קוראים בקהל)-

הראשון הוא, שהאפליה קיימת בכל מקום. אפילו בתוך האגודות והתנועות השונות לשחרור האישה היו הסתייגויות ממיעוטים. רוב הנשים בתנועות הללו היו בורגניות מעמד בינוני לבנות. רבות היו הפעמים שהן דחו נשים שחורות, נשים ממעמד הפועלים, או נשים שהעזו לדבר על אוריינטציה מינית שונה. ועוד דבר, כשלנשים לא הייתה מסגרת מסודרת שמוקדשת רק לאג'נדה הנשית פמיניסטית, הן היו חברות בתנועות השונות לזכויות האזרח-עמדה פוליטית שמאלנית. כן כן, גם שם הנשים זכו לדחייה מעמיתיהם הגברים, שהיו מאוד מאוד נאורים-עד שהגיע הרגע לתת זכויות על חשבון הנאתם האישית. מקרה אחד היה של שולמית פיירסטון, יהודיה דתית בוגרת ישיבה שניסתה לדבר נגד השוביניזם בארגון ועידת השמאל החדש. כשהצליחו הנשים להכניס את עניינן לסדר היום לאחר מאמצים רבים והגיע זמנה של שולמית לנאום-יו"ר הועידה ליטף את ראשה ואמר "זוזי ילדונת, יש לנו דברים חשובים יותר משחרור הנשים לדבר עליהם." לאחר עוד ועידה מביכה שבה, לא יותר ולא פחות, צעקו הגברים לוחמי השוויון ומתנגדי הגזענות לעבר הנואמת "תורידו אותה מהבמה ותזיינו אותה" שולמית הזועמת פרסמה בעיתון שמאל נחשב בשם הגארדיאן את הנ"ל:

"יש בחוץ מיליונים של נשים שמיואשות מספיק כדי לקום ולהילחם. שחרור האישה הוא עניין דינמי, ויש לנו דברים יותר חשובים לעשות מאשר לנסות ולצרף אתכם אלינו. אתם תצטרפו כשתהיו מוכרחים, מפני שאתם זקוקים לנו יותר מכפי שאנחנו זקוקות לכם...המסר שלנו הוא: לך תזדיין, שמאל. מהיום והלאה, אתם יכולים לבדוק את הפופיק שלכם בעצמכם. אנחנו מקימות את התנועה שלנו." מכאן גם הגיעה המסקנה המלבבת ש"לוקח בדיוק אותו הזמן להכין סטייק לגבר מהפכן כמו לגבר בורגני".

הפמיניזם הוא לא דבר מוגדר כל כך. יש בו הרבה זרמים, הרבה דעות ותפיסות, והעניין שונה מאישה לאישה. אבל כמו שתמיד חשבתי, לא מדובר בלהיות "שונאת גברים" או בלא להוריד שערות מהרגליים. זה מאבק בתפיסה מסוימת, תפיסה שעד כמה שקשה לקלוט את זה, גם הנשים נגועות בה.

למה, אין יתרונות בלהיות אישה? בטח שיש. מי שמשחקת בקלפי העדינות, החולשה, הנימוס, כמו שצריך-יכולה להשיג הרבה. אבל האם זה מה שאנחנו באמת רוצות? להיתפס כחלשות, כיצורים עדינים ושבריריים שיש להגן עליהם? אני יכולה לומר מגוף ראשון שניצלתי כשיכולתי את התפיסה השוביניסטית, ואני בספק אם אעשה זאת שוב. אי אפשר להחזיק את המקל משני קצותיו. או שחותרים לשוויון זכויות או שחיים עם אי השוויון, היתרונות והחסרונות כלולים.

שאלה שיכולה להישאל היום היא האם המאבק הפמיניסטי עדיין רלוונטי. אני חושבת שכן, אבל פחות מבעבר. עדיין יש אפליה, אבל המאבק הוא יותר מחשבתי לעומת הפמיניזם של המאות הקודמות, שנלחמו למען הזכות להצביע נגד אפליה במקום העבודה וכו'.

קלטתי גם למה היו נשים שפחדו לקרוא לעצמן פמיניסטיות, אפילו אם לא שקלו להצטרף למאבק.

הסיבה פשוטה-לחץ חברתי.

כשמציגים את הפמיניסטיות כשונאות גברים, שעירות, פריג'ידיות, מוזרות, רווקות נוירוטיות קרייריסטיות-מי תרצה להצטרף אליהן? התקשורת, האופנה, התאגידים, הכל הציג את הנשים בצורה שבה הגברים רצו שהן יהיו. איך שהן אמורות לכאורה להיות. והנשים הושפעו מזה, מן הסתם. חשבו שמשהו לא בסדר איתן, כשהיה להן כל מה שהיה אמור להיות להן-בית חמוד בפרוורים, בעל מפרנס וכמה ילדים קטנים לדאוג להם, והן הרגישו שמשהו חסר.

וכאן אני מגיעה לעניין האומץ.

החיים קשים כשיש לך רעיונות שונים. אנשים בדר"כ פוטרים אותך באיזו הערה מלגלגת-קיצוני, מטורף, אידיוט, שוגה באשליות...

אני קיצונית כי אני חושבת אחרת? מטורפת, כי אני רוצה שינוי? שוגה באשליות כי יש לי אמונה שמשהו אחר יכול להיות יותר טוב? גם תמיד מחפשים את הדברים הכי קטנים כדי לערער את החשיבות של הדעות האחרות, בין אם זה גיל דת או מין. ממש מרגיז אותי שמזלזלים בי כי אני רק בת 16. אני גם מאוד רגישה לזה. פוטרים אותי בזה שאני צעירה וחסרת ניסיון ושדעתי תשתנה. ולפעמים, מתוקף גילי "המופלג" ועניינים אחרים אני פשוט מפחדת להביע דעה. כשאני רואה מבוגר שוטף את האוטו שלו עם צינור זה מפריע לי, אבל משהו מונע ממני לגשת אליו ולכאורה "להוכיח" אותו על הבזבוז הנוראי של המים. כשאבא שלי מדבר איתי על זה שאני עדיין לא יודעת מה אני אעשה בקריירה ובצבא, אני חונקת את המילים שעומדות לי על קצה הלשון "אבא, באמת רציתי לדבר איתך, אני לא בטוחה בנוגע לצבא..."

הרעיון, בקיצור נמרץ הוא-שאין לי את האומץ. את המהפכות הקטנות שלי אני לא מסוגלת לעשות, לא כעת לפחות. אני מקווה שיום אחד יהיה לי את האומץ. אבל יש לי הרגשה שגם על זה, כמו על הרבה דברים-אני הולכת לשלם מחיר. אבל שראוי לשלם אותו.