פאק. זה כזה מעצבן. לסיים יום ולדעת שלא עשיתי טוב, שהייתי צריכה לוותר על זה, ולוותר על זה.
כל האכזבה, כבר מרוב כל הפעמים שחוויתי אותה אני כבר לא מתייחסת אליה. רגילה שהיא שם.
העובדה שאני יצליח, רחוקה מאוד. קראתי על תרופות להרזייה, ונורא רציתי , קראתי שיורדים עם זה מהר.
אבל אז התנפץ "החלום" כשהבנתי שמעלים הכל בחזרה כשמפסיקים וזה לא שווה את זה.
הלוואי והיה איתי מישהו לידי, כל הזמן, שעוצר אותי כשאני לוקחת משהו לנשנש, כשאני אוכלת יותר מדי.
כי אני פשוט כל כך חלשה לזה, ואוכלת.
איך הייתי רוצה להרזות איזה 15 ק"ג. ללכת לים עם בקיני, ולא להתבייש.
בנתיים אני סתם סובלת, כואבת, ומרחמת על עצמי, על כמה חלשה אני שלא מצליחה להחזיק בעצמי ולהתאפק.
פאק. רק אם זה לא היה כל כך קשה.