לילה.

אני שומעת אותה בוכה מהמיטה הקטנה שלה, בחדר הסמןך.

בקושי רב אני מנסה להרים את עצמי מהמיטה, מדמיינת מנוף גדול שמנסה להרים אותי ומצחקקת לעצמי בטיפשות.

זה תמיד עוזר לי ברגעים כאלו.

עם עיניים עצומות עדיין אני גוררת רגליים כבדות במסדרון הצר, מגששת את הדרך לחדר הקטן שלה.

בלית ברירה אני פוקדת על המח לפתוח את העיניים.

פוקדת על המח. כל כך אכזרי להגדיר את זה ככה כשהילדה שלך שוכבת במיטה ובוכה.

מי יודע כמה פעמים פקדה על המח שלה להזיז איזה איבר, או לפחות להוציא מילה והמח לא שיתף פעולה,

כמה פעמים צעקה על המח חסר החמצן שלה לקרוא לאמא, אבל הוא בשלו, מתעלם. ובמקום זה הוציא בכי צווחן וחד. נו, לפחות אותת איכשהו.

אני מרימה אותה בקושי, בכל זאת, כבר בת 4. שוקלת לא מעט.

"אמא כאן" אני לוחשת לה ומלטפת ברוך את שיערה הדק. "רוצה לשתות?"

הבכי גווע לאט, והיא מהנהנת באיטיות. אני מקרבת לפיה את הבקבוק .

נוזל קצת מפה, קצת משם אבל בהחלט יופי. העבודה השתלמה. רב הנוזל בתוך הפה.

אני מחזירה אותה למיטה, מכסה ומביטה בה בעייפות.

שוב, כמו בהרבה בקרים ב-4 שנים האחרונות אני מוצאת את עצמי רדומה על השטיח הצמוד למיטתה של טל.

קמתי עוד פעמיים להשקות אותה ופעם אחת להחליף לה חיתול. לילה שיגרתי, לא מעייף במיוחד.

בדרך לעבודה נזכרתי ששכחתי לצלצל לאמא לבקש ממנה שתוציא את הילדה מהמעון.

אני אאחר היום, שעות נוספות יעזרו לי, מישהו צריך לממן בבית הזה.

קשה להגדיר את המרתף הקטן בבית של אמא כבית, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא מאחסן אותי ואת כל הצרות שלי בנאמנות.

עד שיהיה לי אחד כזה שממש יהיה אפשר לקרוא לו בית יעברו כמה שנים. אני חושבת שזה לא לפני שימלאו לי 25.

25 אמרתי? אופטימית.

אולי 30.

כל שקל מוצא את דרכו לכיסם של המטפלים שלה.

כל האנרגיה מתבזבזת לענות על הצרכים שלה.

כל המשאבים מתרוקנים בשביל החיים שלה.

היא כ"כ מסכנה הילדה הזאת.

איזו ילדה? גם אני שואלת את זה לפעמים.

מולי עומדת מראה, לצידי שוכבת טל וברשימה דימיונית אני מנסה להצביע על הילדה המסכנה.

לכל אחת מהילדות שניבטות אליי יש עמודה עם סיבות רבות, וכשאני מגיעה ל'חוסר ניידות', 'חופשיות מצומצמת' ו'חירות מוגבלת'

שתי הילדות נמצאות שווה על הדיאגרמה ושוב אין הכרעה.

כתיבה נוצרת עוררו בי את זה פתאום.