למקם תחנה מתחת לעץ ענק זה מאוד אכזרי. התחנה בין כה בנויה עם סככה.

ועכשיו, כשכל-כך קר, אני יוצאת ממנה ותרה אחרי קרן שמש קטנה שתחדור מבין העלים. כשאני מוצאת אחת כזו, אני מתמתחת כולי, מנסה לקבל ממנה כמה שיותר.

בעודי עומדת בפוזה שלא הייתה מביישת אף חרדון-חומד-שמש עוצרת לפניי מונית שבתוכה נהג מהסס "סימנת לי לעצור או ש..?"

"או לא.." אני מגחכת בטיפשות "לא סימנתי לך, גם לא תפוס לי הגב ואני די נורמאלית בדרך כלל, תודה".

או כן, נשמעתי נורמאלית ונראיתי מאוד שפויה. הנהג ממשיך להסתכל עליי, עובר להסתכל על האנשים שמסביב ובחוסר ברירה ממשיך לנסוע,

נהג האוטובוס שמאחוריו צופר ללא סבלנות.

בזריזות אני עולה לאוטובוס שחיכיתי לו כבר רבע שעה והגיע בתזמון מושלם. העיקר שלא תישאר עדות למקרה המוזר שקרה אך לפני שנייה ורגע.

"בוקר טוב אריה" אני מחייכת לנהג הקבוע של קו 64 בשעה זו של הבוקר ושולפת 'חופשי חודשי' מקומט. הוא מסתכל בעייפות על הכרטיס ופולט אנחה קבועה.

אני לעולם לא אבין את חוסר החשק והאדישות למראה חיוך רחב מוקדם בבוקר. אם מישהו היה מחייך אליי ומברך אותי בבוקר טוב מיד הייתי משיבה לו חיוך גדול כפליים ומחזירה ברכת 'שיהיה לך יום מקסים'.

אבל לא אריה. אריה יעדיף להיות זעוף פנים ואפרורי.

בעודי חושבת מחשבות סרק על הנהג המסכן אני קולטת, מאוחר מדי, תיק גדול מונח על הרצפה. שניה אחרי אני כבר מרוחה על רצפת האוטובוס המזוהמת.

להרים עכשיו את הראש? אני לא מסוגלת. לא רוצה להיתקל במבטים ספק מרחמים ספק מבליעים גיחוך.

"זה בסדר, זה יכול לקרות לכל אחד" אני שומעת קול "זה לא מעודד במיוחד" אני עונה לו ומנסה להתרומם. אני רק מרימה פלג גוף עליון, והופ. הנהג בולם חזק מדי ואני חוזרת להשתטח על הרצפה.

"או כן, זה כבר מקרה מיוחד, אני לא חושב שזה היה קורה לעוד מישהו".

"זה כבר יותר מעודד, לשמוע שאני מקרה יוצא דופן, תודה" אני אומרת ברצינות גמורה ומתרוממת, הפעם לאט. לאט מדי למען האמת. כשאני עומדת לגמרי אני מחפשת את הקול המנחם ומוצאת אותו יושב לו בנחת על ספסל, ממש צמוד לתיק האשם בכל המקרה. "זה שלך?" אני שואלת בפליאה "כן, אני באמת מצטער" הוא קם, מפנה את המקום שלו ומעמיס את התיק על הגב "בואי, תשבי. אני יורד בתחנה הבאה".

אני מודה ומתיישבת, מנסה להתחמק מהמבטים. אף לא נוסע אחד מפספס את ההזדמנות לנעוץ מבטים בייצור הפרוע. אני משפשפת ברך כואבת ומנסה לחייך,

כמו אומרת " הכל בסדר חברים, תחזרו לעיתון, פלאפון, עיסוקון שלכם ותעזבו אותי במנוחה". בזווית העין אני קולטת את אריה הנהג מביט בי בניצחון, "זהו בהחלט לא בוקר טוב" הוא בטח חושב לעצמו.

כשאני מסיימת לחשוב על עצמי אני משימה מבט לשכנתי לספסל ונתקלת בחיוך חסר שיניים. ילדה קטנה עם חולצה של הלו קיטי בוחנת את כולי "זה בשבילך" היא מושיטה לי מן סוג של קיפול אוריגאמי מהכרטיסייה שלה.

''את פה לבד?'' אני שואלת תוך כדי שאני לוקחת ממנה את המתנה.

''לא. ואת? את פה לבד?!''

 ''כן''

''אז מזל שנתתי לך את המתנה, נורא רצית לתת אותה למישהו שמאוד צריך מתנה, ואת נראית כמו גברת שמאוד צריכה אותה'' היא התרוממה, עברה מעליי ונתנה יד לבעל התיק עם הקול המעודד.

האוטובוס עצר, ושניהם ירדו מהאוטובוס, לא לפני שבעל התיק בירך אותי ב'תרגישי טוב' מרחם.

אני נראית בודדה? כמו אחת שצריכה עידוד? ובכלל, זה נורא מעליב שקוראים לי גברת!

שינוי משמעותי נראה כמו אופציה טובה ואולי היחידה כדי שאראה קצת אחרת. כל בוקר, על קו 64, לחייך לאריה ולברכו בבוקר טוב בדרכי למשרד כבר לא יהיו הצעדים הראשונים של הבוקר שלי

ומשהו גדול עוד לפני צריך להשתנות.

כפתור ה'עצור' כבר לחוץ, (כמה אירוני, כמו כל הנסיעה הזו-מישהו כבר עצר את חיי), וכל שעליי לעשות הוא להתרומם בלי ליפול ולרדת בתחנה בשלום.

משימה פשוטה לכאורה, אך דורשת מאמץ רב כשכל נוסעי האוטובוס מסתכלים עלייך ומחכים לראות מה תהיה השטות הבאה שתעשי.

אני לא אספק להם את זה כנראה,

כי מכאן אני יורדת אחרת מזאת שעלתה לכאן.

מוקדש לכתיבה נוצרת.