גירוד מוזר בכף הרגל מעיר אותי מהשינה הלא רצופה גם ככה.

מבט מהיר בשעון מבהיר לי שאין עוד זמן רב עד שאצטרך להיפרד מהמיטה והצמא ששלט בי פתאום הביא אותי להחלטה לקום קצת מוקדם,

אולי לצאת לאיזו ריצת בוקר, לחזור למנהג ישן שזנחתי זה זמן רב.

בעודי מדדה לכיוון הכיור שבחדר המקלחת, אני נזכרת בריטואל הקבוע שעולה כל פעם כשאני שותה מכיור זה.

"את דוחה, בחיי" הוא זורק תמיד. אני לא נשארת חייבת וטוענת שוב ושוב שאלו אותם המים שזורמים גם לברז שבמטבח ובד"כ סוגרת את העניין במבט ספק מתנשא ספק רוגז.

אני לובשת את גופיית הספורט הנערית שלי ומסתכלת על הדבר השטוח הזה שמביט עליי מהמראה.

אני ממהרת להחביא את עצמי בתוך פוטר רחב המטשטש גם גוף אישה שבורך בפרונט נאה.

בחיוך ששמור רק לבקרים של ימים כאלה אני יוצאת לריצה טובה שתחמם אותי קצת מוקדם בבוקר.

רוב רובה של הריצה עוברת לי במחשבות על מה שיקרה היום, על ההשלכות לעתיד. על זה שסוף סוף אני עושה את מה שתמיד חלמתי לעשות.

ההתרגשות רק הולכת וגדלה כשאני חולפת על פני שלט פרסומת ענק, בו נראית דוגמנית עסיסית מחוייכת ונאה.

 "בקרוב אצלי", אני לוחשת לה בטיפשות, "וניפגש בשמחות!"

אירועים מרגשים מעין אלו תמיד מוציאים ממני צדדים מביכים, כמו לדבר לדוגמנית בחוצותיה של עיר.

זהו דרכו של הרגש להשתלט על כל פיסת חכמה או הגיון ולגחך בניצחון, כמו אומר "תלמדי 10 שנים, תסיימי דוקטורט, אבל מספיקה לך התרגשות מטיפת גשם והמח שלך נמס".

מקלחת מהירה, מודדת את הפוש אפ, מורידה, מודדת שוב. מחליטה לבסוף להתגבר על ההרגל וללבוש חזייה דקיקה ונוחה. הרי הרבה יותר מרגש להיכנס X ולצאת Y מהקליניקה של ד"ר אמיר. ליטוש נוסף, פידור אחרון, שפריץ בושם – ואני מוכנה ליציאה.

"אלוני, אני סיימתי בוביק, סורי שייבשתי אותך"

"ייבשת אותי שוב את מתכוונת", הוא מקנטר אותי.

"טוב מניאק קטן, אני יוצאת", אני מנתקת לו בכעס, והוא בתמורה מצפצף לי מלמטה, בדיוק כמו שאני הכי שונאת.

"להתראות קטנטנים", אני מדברת לאלו מקדימה, "בפעם הבאה שתכנסו לכאן יהיה לכם הרבה יותר שמח!" אני מסיימת את השיחה עם טיפשות חוגגת.

הקליניקה של ד"ר אמיר מריחה תמיד מווניל-פצ'ולי-לבנדר, מקדמת את בואי ומרגיעה אותי ברגעים החשובים; כשהחלטתי שאני הולכת על זה ועושה את הניתוח להגדלה, כשבאתי למדידות ולאילוסטרציה, ועכשיו, ברגע הגדול והגורלי הזה.

נשיקה, נשיקה, חיוך. אלון מרגיע אותי ואומר בפעם המי יודע כמה שהוא אוהב אותי בכל מצב, העיקר שאני אהיה שלימה עם עצמי.

נטע, האחות עם האף-לא-עשיתי-ניתוח-הוא-מושלם-באופן-טבעי מגישה לי חלוק ורדרד וסבון עם ריח דוחה. "את חייבת לחטא את איזור הניתוח עם זה, אוקיי?!" אני מהנהנת בהסכמה, היסטרית מתמיד, וניגשת לחדר המקלחת.

שעתיים כבר עברו.

בירוקרטיה מטומטמת. השגחה מפגרת. המתנה מטופשת. בגרות מתפרצת...

"נונה, האחות, זאתי.. אה.. עם האף.."

"נטע..." אני משלימה אותו בגרון יבש.

"כן, ההיא. היא אמרה שכבר מכניסים אותך לחדר הניתוח. רק מנקים את שאריות השתל שהתפוצץ מהמנותחת הקודמ.."

"אידיוט"! אני קוראת לעברו, תוך הטחת כרית ורודה בפרצוף היפה שלו.

"סתם נו, תינוקת. היא באה עוד רגע. מכינים לך את החדר עכשיו". הוא מנסה לפייס אותי בחיבוק עוטף.

"שלום נעמה, אנחנו מוכנים. תפרדי מהבן זוג ותבואי איתי, טוב מותק?"

מותק אחותך.

אני נשכבת על המיטה הורודה. צמרמורת מחדדת לי את כל הגוף, ספק מההיסטריה ספק מהמגע של הסדין הקר.

גב חשוף על סדין, מסתבר, נעים רק אם אלון חימם אותו קודם.

נטע מזריקה לי ליד חומר טשטוש שמשום מה לא ממש עובד עליי. פתאום ד"ר אמיר נכנס, מסתכל עליי בחיוך וזורק לחלל החדר "היא מוכנה חבר'ה, יאללה תכניסו אותה".

מה? לאן? מי מוכנה?! אני רוצה לצעוק להם ש-רגע, אני במצב של ערות מלאה! אבל הדבר הבא שאני זוכרת זה אור מסנוור וקולות מצחקקים.

"בוקר טוב נעמה! הניתוח עבר בהצלחה!"

"כן נונה, זה יצא מקסים, כבר אפשר לראות את ההבדל!"

"מה?" אני מנסה לעצור את ההמולה סביבי "אבל אי אפשר לראות. יש תחבושות. אמרת שהם צריכות להישאר לפחות יומיים!" אני פונה לד"ר אמיר בהיסטריה.

"אבל נעמה! הניתוח יצא כ"כ מוצלח!" קולו נשמע פתאום מעט שטני "אפשר להוריד את התחבושות כבר עכשיו!"

בלי שום אזהרה נוספת ד"ר אמיר ואלון מתחילים להוריד ממני את התחבושות. תחבושות ארוכות, מלופפות סביב גופי, והשניים מורידים אותם בזמן שנמשך כמו נצח.

פתאום נטע-אף-מושלם נכנסת לחדר, בידה מראה גדולה. "תסתכלי!" היא מאיצה בי ומנסה להקים אותי, לא מתחשבת במה שקורה סביבי, בסיטואציה המוזרה, בהמולה וההתרגשות הלא מובנים. אני נעמדת בקושי, מביטה בעצמי ולא מאמינה למראה עיניי!

על גופי מונחים שתלים ענקיים! בלונים עצומים!! גירוד בעיניים וטלטול ראש לא עוזרים ומולי עדיין ניבטת דמות עם מרפסת מטורפת!

"לא!" אני צועקת לעברם "זה לא מה שביקשתי! מה קורה כאן?! הכל יצאה מהפרופורציות! אלון!" אני פונה בהיסטריה לזה שעד לפני רגע היה בצד שלי, וכרגע נראה כמו משת"פ אכזרי במיוחד, "תגיד להם! תראה איך אני נראית!! לא רוצה!!!"

השתלים מתחילים להכביד עליי, ואני מרגישה איך הגב שלי קורס תחת העומס, אני כמעט ונופלת ו...

אני מרגישה פתאום את הרצפה של החדר שלי קרובה לפרצוף שלי. קרובה מדי, למען האמת.

אני מתרוממת, מנסה להבין מה עובר עליי ואיפה אני נמצאת. בשלב הבא אני ממששת את עצמי ומגלה לשמחתי שאני בגודל נורמטיבי, תודה לאל.

אני עצמי, בחדרי שלי ודמותי שטוחה כתמיד!

סיוטים מעין אלו בד"כ מביאים אותי לפשפש במעשיי ולהבין לאן התת מודע שלי מנסה לחתור.

הפעם הגעתי להחלטה הרגעית שלא משנה מה, אני לא מעלה על דעתי שום ניתוח הגדלת חזה.

ההחלטה השנייה הייתה שלעולם, אבל לעולם! אני לא אסתכל על תמונה של אורית פוקס לפני שאני הולכת לישון.

סיפור קצת הומורסטי. נהנתי לכתוב אותו.

הוא לא מוצלח במיוחד אבל לגמרי מתחבר אליי.

שייך לתחרות סיפורי חלומות בבלוג של  Dreams&stuff.

שם בדוי.