אנשים כ"כ שונים

עוברים ברחוב

לאט בוחנת אותם,

מחפשת את מי

לאהוב

יושבת על הספסל

הקר

לבד, כמו תמיד

בעיקר

היא מדמיינת

איך שהוא עובר

לידה

מבחין בה וחוזר

מחמם את ליבה

מרחיק את הפחדים

מקרב את האור

ועכשיו

לתמיד

הוא כבר לא יעזור.

בעולמה שם הרחק

הוא נמצא

מלטף, מחבק

היא רוצה

כבר לא נלחמת בעצמה

היא מנותקת

על הספסל המבודד

היא עוד שותקת

פניה אטומות

לא מזמינות אף אדם

היא רק רוצה להתרחק

ללכת לשם

והיא מדמיינת

איך שהוא עובר

מרחוק

כבר לא מבחין בה

היא מנסה אליו

לצחוק  לצעוק

והפחדים הם מתקרבים

והאור לא נראה

והיא יושבת בודדה

על ספסל בשדרה.

השיר הראשון של הבלוג.

החלטתי לפרסם אותו, בגלל שהוא מרגיש לי נכון לתקופה.

הוא אמנם לא נכתב עליי. אבל הוא מרגיש אצלי משהו.

[אגב. הוא נכתב כשהייתי בזוגיות.]

בתגובות - אשמח אם תצטטו את המילים\שורות\קטעים שאהבתם. אם אהבתם.

שם בדוי.