תוך כדי שהיא פותח את דלת ביתה,

היא זורקת את התיק על ריצפת הסלון בטבעיות, כמו בכל יום.

רעש פצפוץ שבירת זכוכית מזכיר לה.

"פאק"!

היא רצה אל התיק, מרימה אותו.

כאילו זה יפחית את הנזק.

נוזל בעל ריח חזק של אלכוהול נאגר על הרצפה בשלולית שקופה.

"איזה דביל אוף."

היא מדלגת מעל השלולית ישר למטבח.

אם אמא תבוא, זה די יהיה הסוף שלה. היא שונאת שהיא שותה. היא שונאת שהיא עם אלכס ורועי.

היא שונאת לחפש אותה בלילות בין סמטאות, 

למצוא אותה חצי בהכרה, חצי מעולפת.

לגמרי שיכורה.

היא מנקה את הוודקה בזריזות, תוך שהיא מקללת את רועי, ומפזרת חומר ניקוי, בשמים ושאר מיני ריחות שהופכים לבליל מחליא למדי.

היא פותחת את כל החלונות, מדליקה את המזגן ומתיישבת באי נחת על הספה הרכה.

היא שמעה את הרכב של אמא נכנס לחניה.

"טליה?" קול מהוסס קרא לה בשם שהיא כ"כ שונאת.

היא קפאה במקום. מָטַר שמע הכל.

"טליה?!"

"מטרי!" היא חייכה ופרסה את ידיה, הקוראות לחיבוק, "אני רוצה חיבוק!"

התחנפות אף פעם לא הזיקה.

מטר קפץ לידיה האוהבות וחייך באושר. טליה פרעה את שערו הארוך.

"הערת אותי. אמא כבר כאן?"

ידית הדלת הנעולה נלחצת, זה לא עוזר כמובן.

מטר רץ בזהירות האופיינית לילד עיוור, ופותח לאימו את הדלת.

היא מנצלת את הרגע, ורצה לחדרה, המבצר הפרטי שלה.

"טליה!?" אמא קוראת-צורחת.

"טליה ישנה בכלל, כשהתעוררתי היא כבר הייתה רדומה", מסביר מטר שהבין את אחותו.

אמא פותחת בזהירות את דלת חדרה, משתדלת לא להעיר את ביתה האהובה. קרבה ומנשקת אותה.

היא פוקחת את עיניה, מסתכלת לאמא עמוק בעיניה, חודרות דרך החושך. "ליה. לא טליה!"

היא מסתובבת, וממשיכה בשינה-לא-שינה.

העיקר לעצום את העיניים ולדמיין דברים יפים יותר.

הדלת נפתחת, נסגרת. אמא יצאה.

הדלת נפתחת שוב, ונסגרת. מטר נכנס.

מטר נותן לה חיבוק ענק מכסה את פניה בנשיקות .

"נכון שאת לא ישנה?" היא שמה את ידיו על פניה ומהנהנת להסכמה.

"נכון שאת שמחה שזה מה שאמרתי לאמא?" היא מהנהנת בחיוך שוב.

מטר מלטף את פניה, מעביר את ידיו על תוויה. "

העיניים שלך. אני מרגיש שהן מחייכות" היא מתהפכת עליו ומדגדגת את כל גופו הצנום.

"אתה המלאך שלי!!"

צילצול הטלפון מעיר אותה ואת מטר משנתם.

אבא מתקשר. הוא מודיע לה שהוא מחכה למטה. "הנהג של ההסעה ממהר, הוא לא יכול להעלות אותי".

היא מתנשפת בכבדות. מבולבלת.

"את ישנה? אני יכול לבקש מאמא.."

"לא. מה פתאום!? אני כבר יורדת."

בקושי רב היא מעלה את אבא והכיסא בשתי המדרגות היחידות בדרך לביתה. אבל היא לעולם לא תבקש עזרה.

רק ככה היא מרגיש שהיא מכפרת על מה שעשתה.

היא מתעוררת בבהלה.

בום חזק העיר אותה משנתה הלא רצופה גם ככה.

היא מביטה מחלון חדרה, שום דבר חריג לא קרה בחוץ.

היא פתאום מרגישה שפניה מכוסות דמעות מעורבבות בזיעה. קר לה.

היא נשכבת על המיטה.

שוב חלמה איך היא מנסה ללחוץ על הבלמים, ללא הועיל.