אני ניכנסת לחדרו. צבוע בכחול שמיים.

בצד שמאל מלמעלה, בקיר מול הדלת, מצויירת שמש גדולה.

אני בוהה ביצירתו המופלאה.

מושלם. בדיוק כמוהו.

אני פותחת את הארון שלו, מכניסה לתוכי שיירים אחרונים של הריח שלו.

לא רוצה לשאוף אותם החוצה.

מסתכלת על הבגדים המקופלים. כ"כ ישרים. ממויינים לפי צבע.

עומדים זקופים כמו החיילים שלו.

קצין שלי.

הכל מסודר. מושלם. בדיוק כמוהו.

נשכבת על המיטה שלו. עוצמת את העיניים.

מרגישה את החיבוק של הבוקר. מתחת לפוך.

מתעוררת איתו. יקיצה טבעית הייתה לו. מחוייבות הוא קרא לזה.

בדיוק ב-6:45.

שעה מושלמת. בדיוק כמוהו.

וכשהוא יצא למלחמה, עם החיוך הגאה, ונשק לי בעורף נשיקה אחרונה, לחשתי לו-

"להתראות מושלם שלי".

הוא ענה לי שהוא לא מושלם. רק מלאכים מושלמים.

אתה מלאך עכשיו.

יצירת מופת. מדוייק.

עכשיו אתה מושלם.

יהי זכרם ברוך.

שם בדוי.