היא
פסענו אחד אחרי השנייה, הסתכלתי עליו ולא יכולתי להאמין שהילדון הזה שלי.
כל כך הרבה זמן "נלחמתי" עליו בלי שידעתי שבתוך תוכו גם הוא נלחם עליי. הוא רצה אותי ולא העז להגיד. חשב שאולי אני יותר מדי טובה בשבילו, כך אמר.
הלכנו חרש. איש לא הוציא מילה.
כשהגענו לפתח ביתי הסתובבתי ונתתי לו נשיקה חטופה על הלחי. הוא לא הסתפק בנשיקה הזאת, כנראה, משום ששלח זוג ידיים שריריות ושזופות, לפת אותי במותניי והצמיד אליו.
הגוף שלי היה צמוד לגופו, הרגשתי הכי שלו שיכולתי להרגיש.
משב רוח צונן העביר בי צמרמורות והיווה תירוץ מושלם לחיבוק הענק שלו, המגן שלו.
היה זה ערב שלא רציתי שייגמר.
"אני חושבת שעדיף שאלך עכשיו" לחשתי לו חרש
"את מוכרחה, ניקולי?" השם שלי על שפתיו העבירו בי צמרמורות
"האמת שההורים שלי לא בבית" לחשתי, פחד השתלט עליי, כאב בטן עז תקף אותי. כאב בטן תמיד סימל עבורי לחץ, פחד.
"את רוצה שאעלה?" שאל, כזה מתחשב. כאילו זכיתי בפרס.
הוא
ניקול הרשתה לי לעלות אליה הביתה. וואו איזו התקדמות.
אם העיניינים הולכים לזרום לפי התכנונים שלי, היא תיהיה ה3 שלי וזה השג לא רע בכלל. אני חושב.
נתתי לה להוביל.
עלינו במדרגות, היא עלתה מאוד לאט. אני חושב שהיא פחדה ורצתה למשוך את הזמן.
אני אוהב שבנות מפחדות. אני פשוט כל כך אוהב את זה.
זה מכניס אותי למין שליטה כזאת, למין הרגשה של שולט, ומבוקש.
זה אפילו מחרמן אותי שהן בלחץ.
במיוחד אני אוהב לעשות לבנות את הפעם הראשונה, הן לא ישכחו אותה.
בשביל ניקול בוודאי זאת הפעם הראשונה. בחורה כזאת עדינה ושברירית.
היא יפה אין מה להגיד. אני כל כך אוהב את השיער השחור הזה שלה, את הברק שלו ואת עורה הבהיר, הלבנבן. אחח.
היא
הידיים כל כך רעדו לי שבקושי רב הצלחתי להכניס את המפתח לחריץ ולפתוח.
התקשיתי והתקשיתי עד ששחר נצמד אליי מאחור, הניח יד על המפתח וסובבו עד שנפתחה הדלת.
מיד נעלתי.
הייתי אובדת עצות. לא ידעתי מה לעשות. פחדתי.
מכאן הוא הוביל.
נתתי לו להוביל. סמכתי עליו בעיניים עצומות.
הוא
היא הראתה לי את החדר שלה.
מול הדלת השתרעה מיטה גדולה ומאחורה חלון שהתפרש על כמעט כל הקיר. מין חלון כזה שרואים בסרטים. במשרדים של הבוסים הגדולים, רק שהוא היה מעט קטן יותר.
הסטתי את הוילון. החדר הואר באור קלוש. התאכזבתי קצת. אני אוהב באור. זה יותר מעניין. אבל באותו רגע כבר זרמתי עם מה שהיה.
רק חסר היה לי שהיא תתחרט.
התקרבתי אליה והתנשקנו. נשיקה ארוכה ארוכה. ניצלתי את זה כדי לקרב אותה אל שולי המיטה. הכול נעשה בעמידה.
הנחתי יד על הכתפיים שלה, המשכתי אל כפתורי חולצתה.
הרגשתי את הלב שלה פועם חזק. זה קצת הלחיץ אותי באותו רגע, אך גרם לקפטן שלי להתקשח בתוך הבוקסר הצמוד.
פרמתי כפתור.
ועוד אחד.
הפלתי אותה על המיטה. מעט באגרסיביות אני מודה. פשוט שעם הזמן הייצר החייתי שבי התחיל להתעורר. ייצר שקשה לשלוט בו.
היא לא אמרה דבר. אני בטוח שהיא חשבה שזה קרה בטעות, שלא התכוונתי. היא כזאת פטית.
החולצה שלה הורדה וכך גם שלי.
החזה השופע שלה היה גדול מדי עבור החזיה שלבשה. אהבתי את זה. משום מה, התחרה הלבנה הזאת על החזיה, השתוקתתי להסיר אותה.
הגוף השזוף שלי רכן מעליה.
מדי פעם לחשתי לה מילים רכות ואוהבות. שתשתוק ותיהיה מרוצה. זה העיקר. רציתי להחדיר לה לתודעה שאני כביכול אוהב אותה, שתיהיה בטוחה עוד יותר ותתן לי לעשות את העבודה.
היא שלחה ידיים אל הג'ינס שלי ופתחה את הכפתור. זה הדליק אותי עוד יותר.
הג'ינס הורד, נותרתי בבוקסר שכבר לחץ לי יותר מדיי.
שלחתי יד מתחת לחצאית שלה. נגעתי בישבנה החצוף וקרעתי את התחתונים שלה. כן! זה ימנע ממנה לסרב לי ברגע האחרון.
ראיתי את המבט הנדהם על עיניה אבל לא היה לי אכפת, רק חייכתי בשובבות וזה קנה אותה. אני מניח.
החצאית שלה נמאסה עליי כבר. יותר מדיי בגדים.
פתחתי בזריזות את הכפתור ובתנועות מהירות הורדתי את החצאית שלה.
חיכיתי שהיא תורגיש את הבוקסר שלי ובמהרה היא רכנה מעליי והורידה אותו עם שיניה.
אני חושב שהיא קצת נבהלה למראה הקפטן שליי במלוא הדרו.
ברור שתבהל.
בפעם הראשונה שלה היא צריכה להתמודד עם מימדים שכאלה 
לעזאזל עם העולם! הורדתי את החזיה שלה שהפריעה לי זה מכבר.
הייתי אמור לשאול אותה אם היא מוכנה, אם היא רוצה, רציתי לשאול, כדי לצאת ידי חובה, רק שפחדתי שהיא תסרב. שתקבל פיק ברכיים ברגע האחרון.
אני חושב שברגע האחרון התעשתתי ומלמלתי: "את מוכנה ניקול?"
היא הביטה בי במבט מאוד מבוהל. היא התחילה להגיד משהו אבל אני כבר הייתי בשלי.
ניסיתי לחדור אליה. היא פחדה לצעוק "שהשכנים לא ישמעו, מאמי קטן שלי תנסה להיות יותר זהיר" אמרה.
ניסיתי עוד כמה פעמים אבל כל פעם מחדש כאב לה.
בפעם הבאה שניסיתי, לא ממש ניסיתי. כלומר חדרתי אליה במהירות ובבת אחת.
היא הסתכלה עליי במבט מאוד מופתע. אני חושב שהיה בו משהו נעלב.
הייצר החייתי גבר עליי.
המשכתי בשלי במרץ, מתעלם מתחושותיה, מרצונותיה. גנחתי, נכנסתי ויצאתי.
לחשתי לה "אני אוהב אותך" שתיהיה מרוצה ותשתף פעולה. עיניה אורו והיא חייכה חיוך גדול.
היא התחילה לזרום. נישקה אותי בצוואר.
גמרתי.
היא
זה היה כל כך מקסים. הוא היה יכול להיות יותר מתחשב כמובן, אבל זה בגללי. בגלל שכאב לי.
הייתי צריכה לסתום תפה, ולעשות אותו מאושר ולא עשיתי את זה. הגיע לי.
אחרי שהוא סיים, התעטפנו בשמיכה ושכבנו כפיות.
לא האמנתי שהיום הזה יגמר ככה. אני מאושרת.
הוא
היא כנראה חשבה שנגמר "לוח הפעילויות" שלנו. כי כשאמרתי לה "תרדי לי, אני רוצה שתרדי לי" היא הביטה בי במבט מאוד מאוד תמוה.
נמאס לי כבר להיות עדין דמאט! יאללה שתעשה מה שאני רוצה וזהו.
אמרתי לה "ניקולי זה לא בקשה גדולה מדי את יודעת, אני הרי אוהב אותך"
היא נראתה מאוד מהוססת. ידעתי שהיא תישבר. היא לא חזקה. כמה 'אני אוהב אותך' והיא מתרככת.
רק שהפעם היא לחשה "אני לא רוצה"
כמה שזה הרתיח אותי.
אני אוהב להיות בשליטה.
אני אוהב להרגיש שאני מלך שמחלק פקודות והן מצייתות. אני לא רגיל שמערערים על סמכותי.
תפסתי אותה בעורפה. גררתי אותה אל שוליי המטיה והתיישבתי.
ראיתי שפניה נעשות סמוקות ועיניה אדומות.
אמרתי לה" ניקולי לא ביקשתי משהו מאוד מוזר, את יודעת" לקחתי נשימה "אני רק רוצה שתיווכחי בכך שאין בזה שום דבר רע, זה טבעי".
"שחר אני לא רוצה, דיי זה לא מצחיק" היא צחקה במרמור
"מי אמר שאני צוחק מותק" אמרתי בקרירות
הורדתי אותה על הרצפה כך שישבה על ברכיה, רכונה מעל איבר המין שלי שהתקשח מהבל פיה.
דחפתי את ראשה לעברו. זה הכריח אותה לפתוח את הפה שלה. היא לא שיתפה פעולה אז עזרתי לה, מה יש.
דחפתי את ראשה הלוך ושוב כמה שהיה צריך במהריות הנכונה. מדי פעם החטפתי לה מכה על ישבנה העירום שנעשה אדום, וצבטתי בשדייה.
גמרתי בפיה.
הם.
כשהוא עזב,
היא ישבה מושפלת על שולי המיטה.
היא לא התסכלה עליו, הוא לא הסתכל עליה.
רק הותיר אותה לבדה, מושפלת, כואבת, עצובה.
שערה השחור הבריק, עורה הלבנבן התאדם.
ריח הערב מילא את החדר,
ועצוב ורע.
וכמה שזה כואב,
וזה כואב,
נשמע בחדר קול התייפחות,
והוא יורד במדרגות,
ורק קול המפתח שפותח את החדר,
ולבד אחד גדול.
-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
glamik