היה זה יום קיץ שמשי במיוחד, קרני השמש פילחו את צמרת העץ הירוק שעמד בגינה.
הגדר הנמוכה, הלבנה, השתלבה יופי עם הדשא הירקרק, שנגזם זה מכבר והיה נמוך ביותר.
מתוך שיבולי הדשא היפיפה, הזדקרו צמחי בר קטנטנים וורדרדים, חצופים בהתהוותם ויפים עד מאוד היו הם.
כל בוקר הייתי נפעם מהמראה הקיצי הזה שנגלה מאדן חלוני הנמוך.
הוילונות הרקומים מעשה ידי אמי הוסטו כל בוקר, מניחים לקרני השמש להחדיר חיים לחדר.
מאחורי הגדר הנמוכה שלנו השתרע שוק שוקק חיים, שהוביל היישר אל חוף האגם.
בעוברי דרך הדוכנים מלאי כל טוב, הייתי מביט על הצדפים הנוצצים, המחוררים, דרכם מושחלים חוטי זהב ולעיתים אפילו חוטי כסף.
ילדות קטנות היו באות להציץ במעשי הצדפים הללו, ובמהרה הפכו אלו להיות מושא תשוקתן של הקטנות.
דוכני הירקות נצנצו מהשמש. לפעמים הייתי עובר, חוטף תפוח עסיסי, מהתפוחים האלה שנקטפו עם העלה והענף והובאו ישירות לשוק.
מדי פעם הייתי מביט לעבר דוכני הגילופים. דמויות דמויות גולפו מעץ והועמדו למכירה. דמויות כאלה, שנראה כאילו רוח החיים עומדת להכנס בהם כל רגע. היו שם קיפודים, ארנבות ולפעמים אפילו ציפורים.
את אלה הכי אהבתי. אני אוהב ציפורים. יש בהם משהו מהחופש ואי התלות שאני כל כך אוהב.
בעודי פוסע לאורכו של השוק ברגליי היחפות, בבגדיי הבלויים, הייתי המאושר שבאדם.
בהגיעי אל האגם הצונן, מכוסה עליי צפצפה ירקרקים, הייתי מסיר את חולצתי, מקפלה בעדינות ומביט.
לפעמים היה האגם ריק מאדם. בימים כאלה וודאי האנשים מצאו להם תעסוקה טובה הרבה יותר, שכן לא הבנתי כיצד ניתן לוותר על התענוג שברחיצה באגם הלז.
לפעמים הרוח הייתה עושה גלים קטנים באגם הרדוד. חלוקי הנחל השמיעו קול פצפוצי שכזה עם פגיעה של מים בהם.
הייתי מביט בבועתי הנשקפת אליי ממימי האגם. לעיניי נגלו זוג עיניים תכולות ושיער שחור.
ציפורי השיר שעל הסעיפים היו מזמרות שירתן ואני הייתי נכנס למי האגם.
והיו ימים בהם האגם הכיל כמה וכמה אנשים. היו נערות בבגדי ים קטנטנים, והיו משפחות משפחות. בימים כאלה האגם היה ממש עליז.
התזות מים, קולות שמחה, מילות אהבה באוויר.
בימות הקיץ היה האגם כל עולמי, מי ציפה שלימים יהפוך לקברי.
בימות החורף הקשים יותר, היה האגם מתכסה בשכבה קרח דקיקה, לבנבנה כסיד.
העצים העירומים היו עומדים לשולי האגם מכוסים גם הם שכבת קרח פרוותית למראה.
השוק היה דומם. הרוכלים מכרו דגים ששלו מימי האגם.
הלכתי לכיוון האגם לתפוס דגה.
תחילה היה עליי לעלות על הקרח ולאחר מכן לעשות חור בתוך בקרח, להכניס חכה, ולחכות לדגים השמנים.
באותו חורף היו המשקעים דלים, והקרח שהצבר על מימי האגם היה אפילו דק יותר מכפי ששיערו אנשים.
התקדמתי על פני הקרח בוחן את תווי הטבע חמורי הפנים.
ממש נראה היה כי הטבע מאופק היה באותו רגע. העצים עמדו ללא ניע, אף לא עלה אחד היה עליהם, רק לובן.
היה זה המראה האחרון שראיתי, עת נסדק הקרח למרגלותיי, ועת נפלתי למימי האגם הקפוא, שבמימיו הייתי המאושר באדם, זכיתי להגשים משאלה נחשקת - להפוך לאותה ציפור חופשית ולא תלותית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
glamik