זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד.

אז הנה, אזרתי אומץ ופתחתי בלוג.

יופי.

הרגשתי צורך עמוק לשתף מישהו(או לפחות בזמן הקרוב- משהו) בתחושותיי.

נערה, עוד מעט בת 18,שעוד שלושה חודשים יוצאת אל עבר החיים האמיתיים או בשפת המבוגרים והמפטנזים למיניהם "החיים-הבוגרים".

את האמת, יש כאלה שיקחו את זה כרגע מאושר והיסטורי בחייהם, כמעט 12 שנות לימוד מאחורי .. ומלפני.. ה"לא נודע".

טוב,לפחות ככה רובם חושבים, שה"לא נודע" לפניהם.. לי הוא כבר נודע מזמן.

חינוך, זה הייעוד שלי... ובלי הערות מיותרות כן?? אני מודעת למצב העגום של החינוך בארץ..  משכורת,סטטוס ו"מי בכלל חושב על הוראה כמקצוע??" מודעת ורוצה לשנות .. או לפחות חולמת לשנות. גם זה משהו..

תקראו לי נאיבית,מוזרה,לא נורמאלית, אבל אני באמת מאמינה שזה הייעוד שלי, שאני אוכל לשנות משהו במערכת הקשה והאטומה הזו.. או לפחות להגיד שניסיתי.

קיבלתי לא מזמן תעודה, התעודה האחרונה שלי ולשמחתי התעודה הכי יפה שקיבלתי בכל 12 שנות הימצאי במערכת החינוך.

אל התעודה התלווה שיר, מדהים .. מילים עמוקות, מרגשות..

אני אצרף את מילות השיר ... אני מקווה שתמצאו בו את היופי והעומק שאני מצאתי בו.

אוהבת,

.René

כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.

כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.

כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך.
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך,
שמה שניתן אי פעם
לא ילקח לעולם.

שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם...
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום.

כולנו רוצים לאהוב,
כולנו רוצים לשמוח.
כדי שיהיה לנו טוב,
שיהיה לנו כח.

כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.