זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד.

ורק כשאתה עובר את זה- אתה מבין.

החוויה של לעמוד בטקס שכולו מוקדש לאנשים שאינם, מתוך כבוד עצום והערכה גדולה.

לכל אותם האנשים שבזכותם אנחנו כאן.

שבמותם ציוו לנו את חיינו. 

אתה מתחיל להבין,אתה מתחיל להרגיש,אתה מתחיל לחשוב,אתה מתחיל להרהר,אתה מתחיל לתהות- האם היה אפשר אחרת??.

ובעיקר,אתה מפחד.

פחד ממה שקרה, פחד ממה שיקרה.

מילים פשוטות שעד לא מזמן נראו לך כעצובות בלבד,מקבלות משמעות חדשה,מעין עומק שלא שמת לב אליו.

מילים הנטענות פתאום בעוצמות אדירות של רגש,של כאב.

לא נתפס שנערים בני גילי איבדו את חייהם.

עתידם נקטע- ולא ישוב.

שלל חלומות,שאיפות,מחשבות - עולם ומלואו !!!

כל כך כואב,כל כך קשה,כל כך בלתי נתפס.

והנה פתאום, בשבריר שנייה מתחלף העצב והיגון בשמחה,בגאווה גדולה.

השתיקה מדברת בעד עצמה.

היא זועקת.

"הם אומרים:

הנה צווינו לכם את מיתותינו,

תנו להן את משמען;

תנו להן קץ למלחמה ושלום אמת,

תנו להן ניצחון הגומר מלחמות ועושה שלום,

תנו להן את משמען.

כי צעירים היינו "

                                                פוסט מלא תקוות לשנים הבאות.