היום, אחרי שבוע שלא הייתי שם- חזרתי.
אחרי חופשה שנראתה לי כנצח, כמו אחת שתימשך לעולם.
שמחתי לחזור,אני מודה. אין מקום שכיף לי יותר להיות בו, שאני מרגישה בטוחה ושוות ערך.
חמימות מוזרה עוטפת אותי בכל פעם מחדש כשאני מגיעה לשם, כמו מעין חיבוק ענק ונעים שאתה רוצה לקבל שוב ושוב.
ובקיצור,המקום הזה, הוא הבית השני שלי.
כשנכנסתי, הייתה תחושה שונה באוויר,מוזרה שכזו,של משהו חדש,לא מוכר.
מה?! היא כבר הגיעה?? היום?
אז כנראה שלא ניתן להתחמק מהגזירה, והיום פגשתי לראשונה את אותה התחושה שכבר שנים מדברים איתנו עליה,שבועות שמפצירים בנו שהיא התחילה ושנתחיל לזוז, וכנראה לא הרגשתי, או לא רציתי להרגיש:
אותה התחושה היא -ההתחלה של הסוף.
תמיד אמרו לנו שכשתגיעו אליה תרגישו אותה לבד,שקשה מאד שלא להרגיש אותה ,ישנה התחושה שהכל כבר לא אותו דבר,שאתה בא רק למטרה מסויימת ומאד מאד ספציפית.
המקום אליו כל כך אהבת לבוא,שאת רוב זמנך העברת בו בכיף,בשמחה וברוגע נמצא כעת על "פול גז" ולא עוצר לרגע, כיאלו הפך לבית חרושת שפועל בקצב מהיר וללא הפסקה.
ומי שמפספס ולא עולה לפס הייצור בזמן- מקומו הלך.
על פס הייצור הספקתי לעלות, ולשמחתי העלייה לא הייתה קשה כמו שחשבתי, אבל התחושה הפנימית לא טובה, מועקה גדולה מתיישבת על הלב ולא מרפה, גם אם מאד רוצים.
את אותה התחושה,של ההתחלה של הסוף, אני לא אוהבת. היא לא נעימה לי.
היא גורמת לי להבין שאני מתבגרת, שעוד מעט אני ברשות עצמי.
שאם עד היום חייתי במסגרת מאד ברורה ויציבה, כעת, משחררים אותי ממנה, בין מרצון ובין אם לא וכעת, ברשותי אלף מסגרות אחרות, ומה שנותר לי הוא לבחור.
אבל רגע, "מי אמר שאני רוצה בכלל לבחור?? ", הלב נקרע מרוב תסכול וכאב.
אבל הם, לא שומעים, הם מביטים בך במבט של מבינים את כאבך ומבינים את תחושותייך וכאילמים לא מגיבים, כמי שנכפה עליהם לשתוק ולא להגיד דבר,אולי מתוך מקום טוב שאמור לרכך את הכאב, שלא ייכאב יותר מידי.
או בגלל שכמוני,היו עוד רבים ולצערי,גם יהיו. ו"זהו תהליך שחייב לעבור, תהליך של פרידה". בולשיט.
הדרך שתמיד פועלת ומתקתקת כמו שעון היא ההדחקה, מה שרובנו עושים עד ליום הגורלי,הדחקה של ההרגשה האיומה הזו, שאתה כל כך לא רוצה להרגיש, שאתה נמנע מלהיתקל בה בכל דרך.
אבל היא, אותה הרגשה ארורה, הרבה יותר חזקה ממה שאתה חושב.
היא תתפוס אותה בכל מקום,בכל פינה ,תעלה בפיהם של הסובבים אותך בכל הזדמנות ותחזק את הכאב,את הצער ואת הקושי הרב שכרוך ב-התחלה של הסוף.
עוד חודשיים זה נגמר,לתמיד,היום הגורלי שלי נמצא ממש בפתח הדלת ב-30 ליוני,נשמע רחוק- כל כך קרוב.
תקופה קצרה- אך הכי יפה שהייתה לי אי פעם נגמרת. תקופה שהייתי נותנת הכל בשביל לחזור עליה שוב. רק עוד פעם אחת.
אך כמו כל תקופה בחיים, צריך לדעת להמשיך הלאה, לחתור אל עבר חלום חדש שאתה בונה אותו לבד, עם אותם הכלים שרכשת בכל חייך.
בתוך ליבי אני יודעת, שאל המקום הזה- עוד אחזור.
שלכם,
. René
בבלוג זה
בכל הבלוגים
