הרחובות הצהובים נוצצים בחורף, אחרי הגשם. קר, מקפיא בחוץ ומבפנים. הולכת סהרורית, לא מדייקת, לא ישרה, גבולית, העמידה על הצוק כבר לא מפחידה כמו פעם.
רגל אחת, ושוב המחשבות, העיניים העייפות, למה הוא אוהב אותן כל כך..
הבוקר מגיע, יושבת על גג העולם, דחיפה אחת קטנה ואת בחוץ, הרכבת עוצרת. העלים הנושרים בסתיו תמיד מזכירים לך את עצמך.
חסרי אחיזה, נידפים עם הרוח, לא יציבים להרבה זמן. מזכיר לך משהו?
את לא יכולה להסביר את הריקנות המציפה הזאת, חבל שתתאמצי. איך אפשר להסביר את ההליכה המעייפת לבור השחור בלית ברירה, לנקודת המוצא, שבמהרה הופכת למטרה שלך. הולכת שבי אחריה, עיוורת. אירוני.
ילדה קטנה רצה אחרי ילדה קטנה אחרת, אווירה של צחוק ואהבה מסביב. האופטימיות חוגגת על חשבונך. כל זה גורם לך לתהות איפה כל זה היה , מלמעלה.
ילדה קטנה, את, מצמידה את הראש לקיר, אוחזת בסכין, חזק חזק, רק שלא תעזבי אותה לרגע אחד. נופלת לתהום אחת גדולה של חוסר ודאות, דם, יזע, ועצב. צאי מזה.
המראה נשברת, רוטטת, הכל יוצא החוצה, ים אדום ושלם של רגשות שליליים, ואת נשארת ריקה, גוויה, נשמה מתוסכלת, מתוסבכת, קרה.
אם אין לך אותה אין לך כלום. אין מפלט.
אופטימיות, תזכרי, אל תשכחי, אפילו לא לרגע, בחיים שלך. תנשמי, תנשמי עמוק, מתוקה שלי,
עוד קצת וזה נגמר, ולצאת החוצה, לאוויר הרגוע, עשן סיגריות חונק אותך, סותם אותך, לא נותן לך לנשום. להקשיב למוזיקה, למילים החודרות, לצלילים המרטיטים, כמו מרחפים על כל גופך. עוד מגע קטן שלך וזהירות- את מתפרקת. שמעת? מתפרקת.
מתי כל זה הפסיק לעבוד? געגועים זה דבר מייגע, עצוב, נוגה, רוצח.
ואולי את הרוצחת של עצמך.
כשהיא עוצמת את העיניים היא מדמיינת את המגע שלו על הכתף שלה, בקצות האצבעות, מתפתלת ומתכווצת. רק תמשיך.
אחת, שתיים, שלוש.
יותר מידי וודקה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Monster Of Hope