היום נגמרו שנתיים קשות לקרובי הבנים ולכל עם ישראל .

אולי לא לכולם זה כואב ולא כולם יבינו את זה אבל לפחות לי זה כוואב .

אני ציפיתי שהם יחזרו היום חיים , שזהו יהיה יום של חג לכל עם ישראל , אבל במקום זה הפך ליום של אבל .

יכולתי להתחיל לחשוב עכשיו מה היה קורה אם היו עושים את הדברים אחרת , אבל אין לי סיבה כי זה רק גורם לכאב גדול יותר , את הזמן לא ניתן להחזיר .

היום אני נסעתי כשהעבירו את גופותיהם למחנה הצבאי .

אני ראיתי את זה , את הרכב עם הארונות , את הליווי הצמוד והאנשים ברחובות שמסתכלים , רציתי כל כך לבכות , אבל לא נתתי לעצמי , אני צריכה להיות חזקה .

אבל למרות ששני החיילים כבר שבו לארץ , אומנם לא בין החיים אבל בכל זאת הם בארצם , אסור לנו לשכוח שיש עוד חייל בשבי , בן אדם שמגיע לו לחיות חיים רגילים , מגיע לו לשוב הביתה למשפחתו כמה שיותר מהר .

אז נתפלל כולנו שבעזרת השם ורק בעזרתו גלעד שליט ישוב אלינו במהרה .