Somewhere only we know

תענו לי..

העיצוב הזה כבר מתחיל לשעמם אותי...

למרות שממש השקעתי בו, אבל אני חייבת שינוי...

אני לא כ"כ יכולה להסביר מה אני מרגישה עכשיו, אבל אני יכולה לנסות.

בימים האחרונים מציף אותי אושר שגורם לך להחנק מרוב דמעות.

בחיים לא הרגשתי ככה.

אולי השינוי הגדול הגיע? פתאום אני מתחילה באמת להעריך את מה שיש לי במקום כל הזמן להתלונן על מה שאין.

פשוט הבנתי שיש לי חברים מדהימים, משפחה חמה ושבעצם יש לי את כל מה שאני צריכה.

בא לי פשוט לבכות

היום אחרי כמעט חודשיים שלא למדנו חזרנו ללימודים, בחיים לא היה לי כ"כ כיף שוב לראות את כל השכבה.

הייתי בטוחה שכל המורים הולכים ללחוץ עלינו ולתת לנו טונות של שעורי בית, ולהפתעתי הגדולה הם אמרו לנו בפרוש שהם לא ילחצו עלינו יותר מדי.

ועכשיו ראיתי שהשיעורים הפרטיים שלקחתי במתמטיקה, הצלחתי למלא את הפער הענקי שהיה לי במקצוע הזה.

וסוף כל סוף, אחרי שנים שפחדתי להכנס לשיעורים האלה, אני יכולה להכנס לשיעור ובאמת להבין משהו.

וככה בעצם עבר היום הראשון, ואני מוכרחה להגיד, אני אוהבת בית ספר!!!!!   (בנתיים)

אני עוד שנייה מתה!, אולי כבר שהמורים האלה יחליטו אם הם מלמדים או לא?!

אני לא חושבת שאני עומד בשעמום הזה, פעם ראשונה בחיים שלי שאני כ"כ מיואשת.

אני כבר כ"כ רוצה לחשור ללמוד  (כן,אני אוהבת ללמוד!)

וגם ככה אני בטוחה שהמורים האלה ילחצו אלינו כשנחזור ללימודים,וזנ רק גורם לי להיות עוד יותר במטח.

אני כ"כ מקווה שנחזור ללמוד בימים הקרובים