איך זה שהוא כל כך בטוח בעצמו? יודע שאני האחת? שאיתי הוא רוצה לחיות תמיד? ואני... אני לא יודעת כלום אף פעם. מאז שהוא אמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי, לא ידעתי מה להגיד. אמרתי שאני אוהבת בחזרה רק כי היה צריך, אבל האמת שלא ידעתי מה הרגשתי. בהתחלה בכלל לא הייתי מעוניינת.
חבל שאת המשפט החכם ששמעתי אתמול לא שמעתי בתחילת הקשר: "אל תרצי את מה שאת משיגה, תשיגי את מה שאת רוצה". אני באמת מרוצה ממה שאני משיגה ולא להיפך. הרי בהתחלה בכלל לא התעניינתי. אבל למדתי להכיר אותו באמת, לזרום איתו ואולי גם לכייף.
זה לא שרע לי איתו. פשוט כמו שאמא אמרה לחברה שלי (כי איתי היא לא מדברת ככה פתוח), אני צריכה לראות עולם. להכיר אנשים אחרים, כדי להבין אם הוא באמת "האחד". הרי הוא כל מה שאני הכרתי.
ועכשיו יש גם את האחר. האחר שרומז שהוא מעוניין. האחר שאני חושבת עליו ומחכה שיתקשר. האחר שנותן לי להרגיש כל כך מוגנת מפני כל העולם. אבל האחר לא מתאים לי. הוא כל כך פוגע לפעמים בלי לשים לב, ואני הרי לוקחת ללב הכל.
אולי בן צודק, ואני באמת מכניסה לעצמי סרטים לראש. אולי בכלל טוב לי.
אבל אם טוב לי, למה אני מרגישה בחיפוש תמידי? למה אני לא יכולה להיות מרוצה ממה שיש לי?! למה אני תמיד מחפשת את מה שדפוק בקשר שלנו, במקום לראות את מה שטוב?!.
ואולי פשוט נמאס לי.
נמאס לי מזה שאין לנו על מה לדבר.
מזה שאנחנו סתם משתעממים ביחד מול הטלויזיה.
שהוא מתחנף ומבטיח לכייף ביחד רק כשאנחנו רבים.
מהשגרה המעייפת הזאת.
וממנו.
נמאס לי ממנו.
אז למה אין לי את האומץ פשוט לקום וללכת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
