אני יושבת, אחרי יום ארוך בבי"ס
וקוראת בבלוגים אחרים
ולפתע זה נחת עליי בכזה בום
החיים שלי יפים, אני לא מתוסבכת
אין לי צרות כאלה ואחרות שמונעות ממני להתאהב, להתרגש ולהנות מהחיים
אולי זה סוג של שטחיות, או בעצם ילדותיות
חוסר ניסיון עם החיים, חשיבה ילדותית ותמימה
"אני חזקה, אני מסוגלת להכול"
אולי זה לא נכון, אולי בעצם אני חלשה, ולא הולך לי בדברים שאני רוצה
אולי אני בעצם כן מתוסבכת אבל לא שמה לב
אני מרוצה מהמצב הנוכחי
אני מפחדת לאבד את התמימות שלי
אני נהנת להיות תמימה ולא לדעת על כל הדברים הרעים שיכולים לקרות
מתישו אני יודעת שאני אחווה אותם, אבל שיהיה עוד קצת זמן
אני לא מונכה להתאכזב אין לי כוחות לזה עכשיו
אני באמת שלא יודעת מאיפה מגיעה כל זה, אני כותבת כאילו ישר מהבטן, לא יודעת עם זה בגלל אווירת דיכי שבאה בעקבות קריאה בבלוגים או שזה באמת.
אני מקווה לגלות בקרוב.
לבינתיים,
שלכם
בר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: