לו הייתי רוטשילד...

שלום, מה נשמע? איך החיים?

שלי ממש יפים בזמן האחרון. התחלתי את הבצפר החדש והוא פשוט מדהים! אין לי כוח לפרט אבל.

אני יודעת שלא עידכנתי הרבה זמן, אבל פתאום בא לי לעדכן.

אז מה הולך איתי? אני עדיין פנויה

היו סיבוכים, יש סיבוכים, נשארו סיבוכים

על מה אני מדברת?

הייתי עוד פעם עם חגי, הוא אמר שהוא אוהב אותי. נתתי לו לנשק אותי ולחבק אותי, אמרתי לו שאני אוהבת אותו אפילו שזה לא נכון.

אני לא יכולה להגיד לבנאדם שאני לא אוהבת אותו כשהוא אומר לי שהוא כן, אני לא מסוגלת. מספיק ייבשתי אותו בסצנה הבאה..

הוא: מאמי שלי אני אוהב אותך

אני: באמת?

הוא: כן, באמת באמת

אני: יאי! איזה כיף לי

אחרי שבועיים הוא ניתק קשר, לא יודעת עם במכוון אבל הוא לא התקשר, אני ניסיתי כמה פעמים והוא לא ענה אז שלחתי לו סמס מגעיל והוא בכלל לא ענה. אני מפחדת להתקשר אליו שוב אבל כל כך רוצה. כל כך רוצה לשמוע את הקול שלו, כל כך רוצה את החיבוקים שלו והנשיקות שלו.

אני לא מבינה למה אני מדברת ככה, אני בכלל לא אוהבת אותו, כשהייתי איתו רק חיפשתי אחרים.

אני מטומטמת! אני לא מבינה מה אני רוצה!

מה מסובך? יש עוד אנשים

יש את אורן, שהשיחות שלי איתו מעלות חיוך על פניי, שערבים שלמים אני מחכה שהוא יתחבר וידבר איתי. שכל פעם רוצה שאני אבוא לבקר אותו. מה הבעיה פה? אתם לא מבינים? הוא גר בבאר שבע, ואני בחדרה. (הערת שוליים: זה לא אחד שהכרתי באינטרנט, פגשתי אותו כשהייתי אצל חברה בב"ש ומאז אנחנו בקשר). אני לא רוצה חבר מבאר שבע, בשביל מה? אני אראה אותו פעם בחודש? ההורים שלי לא ירשו בכלל לנסוע אליו. אני כל כך רוצה לפגוש אותו, הוא חמוד וכזה מתוק!

אוף! עד שאני מוצאת מישו שמוצא חן בעייני ואני מוצאת חן בעיניו הוא גר שלוש ממני בחור הכי עמוק במדינה! למה זה קורה לי? מה עשיתי רע?

חוץ מהעניין הזה החיים שלי דווקא בסדר.

חברה שלי מעצבנת=\ אני יקרא לה רונה כי אני לא יודעת עם היא תיקרא פה או לא. אני נקעתי את הרגל וצלעתי בתחנת רכבת, היא רצה למרכזית ואני מאחוריה קוראת לה שתפסיק. חברה רצינית תעצור ותחכה לא?

אז היא הסתכלה עליי, צחקה, קראה לי צולעת ורצה יותר מהר למרכזית.

אני הייתי בשוק, לא ידעתי איך לאכל את זה. אבל אני לא אריב איתה, היא נוסעת איתי כל בוקר ברכבת, אני צריכה חברה

אני אלמד לא לסמוך עלייה יותר מידי.

ואז בדרך חזרה מבצפר, קניתי פיצה במרכזית, הנחתי אותה לרגע ורונה פשוט לקחה אותה והתחילה לרוץ. אני לא יכולתי לרוץ אחריה, ואני לא ארוץ אחרי מישי בשביל אוכל. אבל היא רצה ורצה ורצה, לא הרפתה. עד שהתיישבתי לידה, אמרתי לה שהפיצה הזאת צריכה לספק אותי עד 9 בערב (שזה היה נכון), לקחתי אותה ואכלתי.

אני אומרת שהכול טוב. הנה משהו טוב:

אחותי הקטנה, בת 4 חודשים, כל פעם שהיא מתעוררת ושומעת את הקול שלי יש לה חיוך מאוזן לאוזן, כל פעם שהיא רואה אותי היא מחייכת ועושה לי עיינים! זה הדבר הכי כיף שיכול להיות!!

זהו להיום, אני מקווה שיצא לי לעדכן בקרוב.

אוהבת המונות!

בר :)