לו הייתי רוטשילד...

אמור להיות לנו סמינר דו קיום

אני ממש לא רוצה לצאת לסמינר הזה. אני לא מאמינה בדו קיום, אני לא מעוניינת בדו קיום ואני ממש לא רוצה להיות חלק בזה.

אין לי שום עניין בלפגוש ערבים ולדבר על המצב. מה זה יעזור לי?

אין לא רוצה לדבר עם ערבים שמגדירים עצמם כפלסטינים על דו קיום באותה מדינה.

מדינת ישראל פעם אחרונה בדקתי הוקמה כמדינה יהודית, בית לעם ה-יהודי- לא ערבי. וככה אני מעוניינת שזה ישאר.

אני יודעת שזה דעות נורא ימיניות אבל זה מה שאני חושבת, אולי אני ימינית. אני לא קיצונית, אבל מה רע בלהיות ימינית?

מה רע בלרצות שהארץ הזאת תהיה רק של היהודים? כמו שהייתה פעם בתקופת התנ"ך?

הסמינר הזה בוטל . בגלל שלבי"ס הערבי שהיינו אמורים לפגוש לא הסתדרו התאריכים.

אני, שמאמינה שהכול זה מלמעלה ישר חשבתי על אלוהים שלא רוצה שנפגוש את הערבים, שלא רוצה שנחיה איתם ביחד.

עם אלוהים לא רוצה אז לא יהיה, לא יעזור שום דבר.

אולי זה סתם מחשבה מטומטמת אבל זה לא משנה, ככה אני חושבת ואני שמחה עם זה.

טליה היום אמרה לי להפסיק עם כל הדיבורים האלה על אלוהים, היא לא מאמינה היא לגמרי ההפך.

אבל אני לא יכולה, אלוהים הוא זה ששומר עליי ודואג שהכול יסתדר לי טוב. במה אני אאמין עם לא באלוהים?

בראש ממשלה שישמור עליי? במשטרה שתדאג שלא יקרה לי כלום?

כשאלוהים יגיד שלום אז יהיה שלום.

בנימה זאת אני סוגרת את הערב.

לילה טוב

בר

עוד פעם דיברתי עם חגי, זה התחיל מזה שהפציצו את הבסיס שלו ורציתי לדעת עם הוא בסדר.

ואז דיברנו ודיברנו, והוא התקשר אליי אתמול באמצע הלילה אחרי הפינוי של בית המריבה בחברון ואמר לי שהוא היה בפינוי.

הוא בדיוק העיר אותי ושם לב לזה אז אמר שידבר איתי מחר.

דיברנו היום קצת, הוא אמר שהוא חטף סלע ברגל.

לא ידעתי מה להגיד לו, מה אומרים במצב כזה?

אני מרגישה כל כך טיפשה, כל פעם הוא פוגע בי ואני חוזרת אליו, כל פעם הוא מקסים אותי מחדש ואני שוב פעם נופלת בפח.

אני צריכה להגיד לו מה בדיוק אני מרגישה ולברר מה בדיוק הוא רוצה ממני.

אני כבר לא יודעת.

אני לא יודעת מה לעשות =\

אני יושבת, אחרי יום ארוך בבי"ס

וקוראת בבלוגים אחרים

ולפתע זה נחת עליי בכזה בום

החיים שלי יפים, אני לא מתוסבכת

אין לי צרות כאלה ואחרות שמונעות ממני להתאהב, להתרגש ולהנות מהחיים

אולי זה סוג של שטחיות, או בעצם ילדותיות

חוסר ניסיון עם החיים, חשיבה ילדותית ותמימה

"אני חזקה, אני מסוגלת להכול"

אולי זה לא נכון, אולי בעצם אני חלשה, ולא הולך לי בדברים שאני רוצה

אולי אני בעצם כן מתוסבכת אבל לא שמה לב

אני מרוצה מהמצב הנוכחי

אני מפחדת לאבד את התמימות שלי

אני נהנת להיות תמימה ולא לדעת על כל הדברים הרעים שיכולים לקרות

מתישו אני יודעת שאני אחווה אותם, אבל שיהיה עוד קצת זמן

אני לא מונכה להתאכזב אין לי כוחות לזה עכשיו

אני באמת שלא יודעת מאיפה מגיעה כל זה, אני כותבת כאילו ישר מהבטן, לא יודעת עם זה בגלל אווירת דיכי שבאה בעקבות קריאה בבלוגים או שזה באמת.

אני מקווה לגלות בקרוב.

לבינתיים,

שלכם

בר