"חשבת פעם למה לציפורים יש כנפיים?"
"אהה... אולי כי לדולפינים אין"
"כן... זה הגיוני"
"בג? לאן את הולכת?"
"אני עייפה ויש לי מחר עבודה בבוקר... אני אלך לישון"
"תישני איתנו... יש פה... מזרון"
"כן.. מושתן. עזבו תיהנו אני אדבר איתכם מחר, ביי"
שיכורים. אני שונאת אנשים טיפשים, זה כל כך מוזר להיות מהצד השני. אני לא באמת עייפה, ישנתי כמעט כל היום. אולי אני אלך לפני. כל כך קר בחוץ אבל אני לא רוצה לבלות את הלילה לבד, ובמיוחד פני שלא מניחה את ראשה על הכר לפני השעה 3, בטח לא תתנגד לחברה. טוב, ככה זה כשחיים על הירושה של אבאל'ה.
בזמן שאני צועדת על המדרכה הלחה, חושבת על כמה כסף עולה הדיסקמן שראיתי, או לשם שינוי כמה כסף בכלל נשאר לי עד סוף החודש, פתאום אני מבינה שהשארתי את הארנק ועוד כמה פרוטות שבתוכו בקרוון.. שאני אחזור? לא. אני כבר כמעט הגעתי לפני ונורא קר. לא נורא אני אקח את זה מטוני מחר, נתתי לו שישמור כי היו לו כיסים רחבים.
הרוח מייללת, די מפחיד להיות איתה לבד ברחוב, אבל לא נורא כבר הגעתי. אני מוציאה את ידי מהכיס והקור דוקר אותה ללא רחמים. אני מצלצלת- דירה 14. תמיד לוקח לה בערך דקה לענות, אני כבר רגילה. כעבור כמה שניות נשמע "הלו?" מוזר, לא אופייני לפני. "היי זאת בג אני יכולה להיכנס?" "היי בג כן רגע" הנה הצלצול החלש- ואני נכנסת. אני מזמינה את המעלית, אבל היא לא יורדת; שתי דקות והמעלית לא יורדת, אפילו לא נשמע צליל של תזוזה, אני לוחצת שוב אבל- כלום. טוב, אז נעלה במדרגות. אני שונאת לעלות במדרגות, במיוחד לדירה של פני; 52 מדרגות קומה רביעית. הגעתי ואני מצלצלת בפעמון, והנה כמעט מיד הדלת נפתחת: פני לבושה בשמלת כותנה ורדרדה וקצרצרה שחושפת כמעט את כל אורך של רגליה השמנמנות. "היי בג!" היא כמעט צועקת לי בהתרגשות, "היי פן, איזו שמלה... חדשה" "כן!" עם טריקת דלת ופרצוף עגלגל ומתרגש "כן! אבל לא אני קניתי אותה" היא מסתובבת וניגשת למטבח בציפייה שאני אשאל שאלות והיא פשוט תמשיך לטפטף בטיפות מידע נלהבות. "אז.." אני מתיישבת על הכסא הבר הגבוה מול השולחן הדק והגבוה גם הוא, "ממי המתנה?" היא מחייכת חיוך שאם הייתה יכולה לחייך עוד קצת הייתה מגיעה לאוזניים "בוריס"; היא מוציאה שתי כוסות מרטיני אך אני קוטעת אותה "אני אשתה תה, תודה. אז... מי זה בוריס?" "בוריס חיי כאן שנה שנייה, הוא הגיע בשליחות מהעבודה שלו ברוסיה" אני מהנהנת ואומרת "נשמע נחמ.." "הוא עובד בתחום המחשבים ומפתח משהו סודי בתחום שישרת גם את הצבא הרוסי וגם מערכות שמירה מתקדמות" היא מיהרה לקטוע אותי ולומר בשחצנות, כאילו שניסתה לכפר בכך על העובדה המביישת שרק בחודשיים האחרונים שכבה עם שלושה גברים, שניים מהם לא הכירה והשלישי היה עמיתה לעבודה של חברתה, שבבוקר למחרת טס בשליחות מעבודתו לסן פרנסיסקו ולא הואיל להשאיר אפילו פתק. עם שלושתם היא קיוותה שיתפתח משהו מעבר לסקס, מערכת יחסים כמובן, אך נראה שכולם ברחו ממנה למחרת ולא השאירו זכר, משמע גם הסקס היה לא משהו. "הו, נשמע נחמד. אז, אתם יוצאים?"
"כן. זאת אומרת, היה לנו לילה משגע ולמחרת הוא בא, גם בלילה, והביא יין משובח ואת הכותונת הזאת... בטח עלתה לו הון! לא נורא הוא בטח יכול להרשות לעצמו".
פני תמיד הזכירה לי תרנגולת. שמנמנה שכל הזמן מקרקרת ומחפשת. מה היא מחפשת? כסף כנראה שלא, כי יש לה הכל ובמקרה של מצוקה בטח הייתה יכולה לחפש עבודה. גבר. היא מחפשת גבר ומידע. היא מכונת הריכול בהתגלמותה, טלפון תמיד חייב להיות לצידה, אין איש בשכונה שאינה יודעת עליו אפילו משהו אחד, ועל הקרובים אליה יותר, היא יודעת הכל. ה-כ-ל, ובכל הגרסאות. היא יכולה להתחיל לכתוב ספר ולעולם לא לסיים אותו כי כמות המידע שמצוי אצלה על אנשים אחרים, גדול יותר ממספר התרגילים שמצויים בספרי אלגברה מחטיבת הביניים ועד סוף התיכון.
היום לראות אותה מתרוצצת בדירתה היוקרתית בשמלה קצרצרה, לשמוע את רגליה העגולות מתקתקות על הרצפה ואת קולה מקרקר ברקע פשוט משגע אותי. אם הייתי יודעת שיש איזה "בוריס" חדש לא הייתי אפילו חושבת לבוא לכאן. לרוב כשאני באה לפני אנחנו פותחות חבילת גלידה, לפעמים שוקולד-וניל ולפעמים ריבת חלב, וזוללות לאורך הצפייה ב"חברים", מדברות עוד שעה-שתיים ולפעמים נרדמות. מה שטוב? תמיד יש אווירה של דיכאון, מצבה לעולם לא טוב יותר משלי, כך גם משקלה. אבל עכשיו בתקופת השפל שבחיי, חברתי הגדולה מוצאת בחור רוסי משכיל, בטח גם נאה ביותר (לפי תיאוריה בשילוב עם טונה) סקס? יש לה. כסף? יש לה. מערכת יחסים? כנראה גם. לא כיף כאן, יותר נכון לא כיף בכלל. עכשיו אני רוצה לישון.
אז הנה מתחיל גל חדש של דיבורים ושיחות תה "בעלים וילדים". מה שבטוח שאיני יכולה לעבור זאת לבד; אני מוציאה מהתיק סיגריה ומציתה אותה כדי לטשטש קצת את הזעם ומביטה בחלון. "...והספרית אמרה לי שרזיתי ולא האמנתי לה עד שחזרתי הביתה, הסתכלתי במראה, התקרבתי, התקרבתי והתקרבתי עוד עד שראיתי שבאמת קצת רזיתי! וזה הכל בגלל שאני מרגישה יותר טוב עם עצמי! כן אין ספק שבשבוע האחרון קורים לי רק דברים טובים". אני ממשיכה להביט בחלון ורואה את היהודי הדתי הזה שנתקלתי בו פעמיים במעלית כאן. "את מכירה אותו?" אני שואלת את פני
"את מי?"
"את היהודי ההוא, הדתי"
"אהה... המשה מספר 3000 בעולם... או יעקב... איך שלא קוראים לו"
"אז את מכירה?"
"לא... יש לו איזה 20 ילדים. זה כל מה שאני יודעת. פעם הייתי עם אשתו במעלית, רק את הפנים שלה רואים, לא מוכנה לחשוף אפילו ברך. היא הייתה עם חמישה ילדים ואמרה להם שביום שבת יצטרפו אליהם לארוחה אח ואחותם הגדולים עם המשפחות שלהם. אני בטוחה שהם עוד לא בני 19 וכבר יש להם משפחות! לא מבינה את היהודים האלה."
"טוני יהודי"
"טוני?! באמת? מוזר... הוא אכל אצלי צלעות חזיר, ואת השרימפס? הוא טרף"
"לא כל היהודים הם כאלה שמרניים"
"אבל כולם עוברים ברית מילה... טוני עבר ברית מילה? לא נראה לי... בעצם, את בטח יודעת"
מה?! מה היא אמרה?!
"נו את יודעת שהכל בצחוק... חבל שנפרדתם אתם מתאימים.. שניכם כאלה... מסתוריים. שומעים מוסיקה שפשוט אי אפשר לשמוע, קוראים ספרים, כשכולם באים בחליפות תמיד רואים או אותכם בג'ינס או במשהו שחור ומודרני... מתאימים... גם לפעמי.."
"פני"
"אתם מסתכלים אחד על השנ.."
"פני"
"במבט כזה, כאילו שאתם חושבים או יודעים משהו שאף אחד אחר לא"
"פני!"
"מה?"
"אף פעם לא היינו ביחד! אין בינינו כלום שום בגדים שום מוסיקה ושום מבטים! זה היה פעם אחת ודי תפסיקי להיאחז בזה, אפילו לא שכבנו זה היה... פשוט היינו שיכורים"
"שיכורים? אני לא זוכרת שטוני שתה, למען האמת הוא הגיע אחרי כולם, נשנש קצת צ'יפס והציע לך ללכת לצד כשראה אותך כמעט נופלת מהרגליים"
"טוב אני צריכה ללכת"
"מה? אבל את פה רק שעה! לא התכוונתי לעצבן אותך אני פשוט אמרתי מה שהיה, נו בג אל תיהי קשה אני אכין לך את התה המים כבר התקררו... טיפשה שכמותי"
"לא פני עזבי אני עייפה"
"אני מצטערת"
"פני באמת, אני עייפה ויש לי מחר עבודה בשש בבוקר באמת זה לא קשור לשיחה אני רוצה לבוא בזמן"
"טוב תתקשרי אלי"
"ביי"
יצאתי משם די מהר. טוב, למען האמת שמחתי, זאת פני שאני כמעט ולא מכירה. היא תמיד עוקצנית מעט, אבל היום היא בהחלט הגזימה. למה היא דיברה על מה שהיה ביני לבין טוני? למה היא הייתה חייבת לפתוח שוב בשיחה הזאת? מי שהבוריס הזה לא יהיה, אני כבר מעכשיו לא מחבבת אותו. אני יוצאת מהבניין שלה בקצב כפול מהליכתי הרגילה, רק להתרחק כמה שיותר מהר, כמה שיותר מהר להגיע למיטה. ליבי פועם בחוזקה, צמרמורת עוברת בגופי, אבל יותר מכל אני חשה בכעס, בזעם גדול יותר שחשתי לפני כן, סיגריה! אני חייבת אחת. אני מוציאה סיגריה וקולטת שלא נשארו לי הרבה... חמש. חמש סיגריות ופרוטות לאוכל. כנראה שזה אמור להספיק לי עד סוף החודש, עוד 12 ימים. שיט. לא נראה לי שמחר עוד יישארו לי.
בינתיים אני צועדת במהירות לעבר ביתי, הקור רק הולך ומתגבר ונדמה לי שמתחיל טפטוף. אני מתחילה לרוץ, רק זה חסר לי- דלקת ריאות וחוסר בתרופות. אני מגיעה לבניין ועולה במדרגות. לפחות אצל פני חדר המדרגות נקי, כאן הוא מלוכלך והיום אפילו מסריח, ריח של שתן. בטח השכנים מלמעלה שוב הביאו את החברים הדפוקים שלהם. אני עצבנית. עוד סיגריה? רק לפני 5 דקות סיימתי את זאת... טוב קודם אני אמצא את המפתח. אני משוטטת בכיסי ונזכרת שגם המפתח שלי אצל טוני, בארנק שלי. דאמט. נקווה שנטשה בדירה שלה עכשיו.
אני עולה עוד קומה ודופקת בדלת עם המספר 6 המושמט חלקית. אני שמועת מוסיקה, היא בטוח בבית. אני שומעת... אני שומעת עוד משהו. יותר נכון מישהו... גבר? שיט היא עם גבר עכשיו? והנה הדלת נפתחת ונטשה בחלוק קצר עוד יותר מהכותונת של פני שכמעט ולא מכסה את רגליה הדקות.
"היי בג מה נשמע?"
"היי טש... לא התכוונתי להפריע לך אבל אני די ננעלתי בחוץ והמפתח לא אצלי"
"אה... טוב זה בסדר אני ארד"
"לא התכוונתי להטריח אותך ובטח שלא להפריע פשוט.."
"בג זה בסדר!"
"טוב תודה... אני למטה"
נטשה היא רוסיה בת 19 שגרה מעליי, ביום היא מלצרית ובלילה היא זונה. למרות הרושם הגס שמקבלים עליה, היא בחורה מאוד אינטליגנטית. בנוסף לכל, היא גם פורצת מנעולים. זו לא פעם ראשונה שאני באה אליה בבקשה שתפרוץ לי את הדירה.
"בייבי אני תיכף חוזרת"
אני שומעת אותה מדברת אל הפציינט ברקע, ואחר כך צעדים קלילים ומהירים לעברי.
היא יורדת עם סיכה קטנה ובורג ומתחילה להתעסק לי במנעול.
"אז איך הולך היום?" אני שואלת אותה.
"בסדר. היום יש לי מישהו מיוחד" היא עונה. אני מהנהנת.
אחרי שהיא פתחה לי את דלתי, היא מזדקפת כלפי מעלה ולוחשת לי באוזן "הוא בקטע של סאדו מזו... למזלי קצת"
"הו... אם את רוצה אני יכולה להשאיל לך את תלבושת הסאדו-מזו מעור והשוט שפני נתנה לי ביומולדת שעבר שלי"
"לא זה בסדר" היא אמרה בחיוך "יש לי סט בגדים ואביזרים שלם לזה"
"הו כן, הייתי צריכה לדעת את זה"
"טוב בג, אני זזה אני רוצה עוד לראות משכורת הלילה. את יכולה לבוא אלי מחר בבוקר לקפה אם את רוצה"
"יש לי מחר עבודה אבל אני אבוא או מחר בערב או מחרתיים בבוקר אוקי?"
"אוקי"
"לילה טוב"
היא רצה למעלה במדרגות באותה מהירות שבה ירדה.
והנה אני נכנסת לדירה הקטנה שלי וכל שנייה ישנה חרדה שמישהו יפרוץ לי לדלת במשך הלילה. אני שמה את המטאטא בידית של הדלת כך שתיגע גם בקיר ושתמנע היפתחות של הדלת. איזה מזל שהדלת שלי נפתחת כלפי חוץ.
אני מורידה את החזיה ונכנסת למיטה מתחת לשמיכת הפוך הקרה שלי ומתכננת את היום שלמחרת. עיניי מתחילות להיעצם כשלפתע אני שומעת רשרוש.
ציפורים ארורות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Monitor