אוף אני לא יודעת.

הכל נהיה כזה מסובך.

מעורפל.

הוא כלכך מעצבן אותי

שבאלי להכניס לו אגרוף לפעמים.

ואני פשוט מחכה לראות עוד כמה זמן תמשך ההעמדת פנים הזאת

לחברים, למשפחה, אפילו לעצמי.

אינלי אפילו גם מה לכתוב..

אני מרגישה כלכך ריקנות

שכל יום שעובר הוא פשוט שגרה משעממת

והלימודים נאחס

ופתאום ההורים שלי החליטו סתם ככה להיטפל אלי..

כבר משעמם אותי לקום כל בוקר

להתלבש

להתאפר

בשביל מה?

בשביל עוד שגרה משעממת?

בשביל עוד יום רק לבהות באוויר ולצייר?

בשביל לקוות שאולי היום יקרה משו שיפסיק את השגרה הזאת?

ואני יודעת שזה לא יקרה

ובחייאת אל תגידו לי אופטימיות._.

והידיד הכי טוב שלי שאני מכירה 10 שנים מתרחק ממני

בגלל חברה טובה שלי שהיא חברה שלו.

ושניהם כלכך מתרחקים ולא אכפת להם מאפחד חוץ מהלשון של השני

ולא מבינים למה אני כלכך מתעצבנת עליהם.

אני מנסה למלא את הריקנות הזאת במוזיקה, בנגינה, בציור ובמה לא

אבל שומדבר פשוט לא עוזר.

ולפעמים פשוט כלכך נמאס לי.

כן, נמאס לי.

כולם מדברים על עצמם, עסוקים בעצמם

הם אפילו לא רואים ואפילו לא אכפת להם

ולא, לא מעניין אותי אפילו שיתייחסו

כי כבר התרגלתי

ואני לא צריכה ת'רחמים שלהם או שיהיה להם אכפת כי הם קראו את הפוסט הזה עכשיו.

או ת'שאלה שלהם "מה נשמע?" כשהם מקווים שאגיד בסדר ואסתום כדי שאתן להם להמשיך לחפור על עצמם.

לפעמים אני רוצה שהכל יחזור להיות כמו פעם.

כי פעם היה טוב.

 פעם היה טוב,

היום כבר לא.

אני רק מחכה ליום שבו באמת אהיה מאושרת.

-אפשר לקרוא לזה פוסט פריקה.-

ליז אני אוהבת אותך כלכך..

את פשוט לא מתארת עד כמה..

ואני אפילו לא יכולה לומר לך עד כמה..

כי פשוט אינלי ת'מילים בשביל זה ואני לא יודעת אפילו איך להראות לך את זה.

את פשוט מושלמת.♥