פשוט נמאס לי כבר מכם.
אתם לא מבינים איך שכל יום שעובר אתם מחזקים את השנאה שלי כלפיכם.
לא מגיע לכם שאני אבשל לכם אוכל כשלאמא אין כוח.
שאני אנקה את הבית.
שאני אעזור לכם בדברים שאתם צריכים.
שאני אביא לכם מהדברים האישיים שלי.
שאני אטפל בכם כשקורה לכם משו.
שאני אביא לכם כסף שתצטרכו.
וגם כשאני עושה את זה
אני בסוף מקבלת חרא על הפנים.
אני לא מבקשת שומדבר בתמורה.
תודה ובבקשה יספיקו לי.
רק שגם את זה צריך להזכיר לכם לומר
וכשאני מזכירה לכם?
אתם אומרים את זה בזלזול כיאילו אני החרא כאן.
אתם יודעים מה?
מהיום אני שמה זין עליכם.
תרצו שאכין לכם אוכל? שאביא לכם משו? שאנקה?
תזדיינו.
תעשו הכל לבד.
מבחינתי תגססו.
אולי רק אז אוכל להתחשב בכם שוב.
ומה איתי?
כשאני לא מרגישה טוב ומבקשת את הדבר הכי קטן שיש
אתם שמים עלי זין.
ועוד עכשיו אתם מעיזים לבוא ולבקש ממני דברים ולחייך לי כיאילו הכל טוב.
כשאני אומרת "כן" אתם לוקחים והולכים.
נשארים אותו חרא שאתם.
וכשאני אומרת "לא"?
אתם מתייחסים אליי כיאילו רצחתי ת'חבר הכי טוב שלכם.
נמאס לי מכם, פשוט נמאס לי כבר
אני לא מסוגלת להחזיק ת'צמי עוד..

ולכם אתם קוראים משפחה חמה ודואגת?
בתחת שלי.