הצלחתי, אני לא יודעת אם באמת ניסיתי לעשות זאת אבל הצלחתי להביך את עצמי מול כל הכיתה. אני לא חושבת שזה באמת משנה לי כי מה שחשוב הוא שסוף סוף הצלחתי להפסיק להתכחש לעצמי, להתכחש לעובדה שאי אשפר לשנות! לעובדה שהידהדה אצלי בראש כבר כמה חודשים, מאז שחזרתי מהמד"צים, עובדה שלא סכמתי לה לצאת. אני אוהבת אותו...

אני באמת לא מבינה למה לא נתתי לזה לצאת לפני כן, התביישתי? לא יודעת.

ביום רביעי, בשיעור חברה (כי אני מתנגדת לקרוא לזה שיעור חינוך) המורה שלנו דיברה על זוגיות, אני לא יודעת למה אבל בית הספר החליט שזה יהיה הנושא לשיעורי חברה הבאים, זה והסטיגמות שלנו אחד על השני. בואו נחזור לנושא בבקשה...

המורה החליטה לשחק איתנו משחק שבו היא מקריאה לנו היגדים, אימרות וכל מיני שטויות כאלו ואם אנחנו מסכימים אנחנו צריכים להתקדם צעד אחד לתוך המעגל ואז לחזור אחורה. היו כל מיני דברים, צחוקים וכו' וכו'... אבל אז הגיעה השאלה הבאה "האם את\ה מאוהב\ת במישהו\י ברגע זה?"

אני, בתור ילדה שיכולה לחשוב מיליון מחשבות בשניה התחלתי להעביר במוח שלי מספר מחשבות... "הרי אני אוהבת אותו, אולי זו ההזדמנות שלי להראות לעצמי שזה נכון? כי זה נכון! ואין שום דרך להתכחש לזה יותר! וגם אם זה לא הדדי זה קיים, אי אפשר פשוט להתעלם!" ואז לקחתי צעד קדימה ופתאום הבנתי מה עשיתי. הפנים שלי התחילו להאדים וכולם התחילו לצחוק... כמובן שאני לא היחידה שזזתי קדימה, עוד ילדה התקדמה אבל יש לה חבר אז זה בסדר, נכון?

לא חשוב, זה לא מה שבאמת חשוב! עכשיו כשאני לא מתכחשת, איך אני הולכת להתמודד עם זה? הרי אנחנו לא מדברים כבר זמן ממושך. ובקרוב אני כנראה אראה אותו, להגיד משהו? אני אפילו לא יודעת אם להגיד לו שלום! אבל אני מתה לחבק אותו כמו פעם, זה הגעגוע הכי גדול שלי!

Noa Dude

נ.ב. - באותו היום גם הייתי בתאטרון של בית הספר למשחק בית צבי. העלו שם את ההצגה "בל-אמי" היה יפה! שחקנים מעולים! ולמרות שישבתי לגמרי לבד, עדיין נהניתי!