כן, הפוסט הזה יעסוק בדבר אחד (למרות שאני מכירה את עצמי ו"הדבר האחד" הזה בטח יתרבה לעוד מיליוני נושאים אחרים... אבל בואו נמשיך): גשם!
הדבר הקר ורטוב הזה שכולם כל כך אוהבים ושמחים לקראתו, אני סובלת ממנו. וזה לא שאני לא שמחה שיורד גשם. ממש לא! שירד הרבה גשם ושהכנרת ומקורות המים האחרים שלנו יתמלאו ושיהיה לנו מים בשפע... אמן אמן אמן!
אבל למה יחד עם הגשם תמיד צריכה לבוא אצלי תקופת הדיכאונות? שנה שעברה אני זוכרת שלא הייתה סיבה ברורה למצב הזה. השנה אני כמעט בטוחה שיש.
כל פעם כשאני מגיעה לבית הספר בזמן הגשם אני שומעת מכל כיוון קריאות כמו: "יש!!!!! גשם!" "אתה בא החוצה?!" "בואו נלך לקפצץ לנו להנאתינו בשלוליות!" וכו' וכו' (יש להדגיש שאת המשפט האחרון אני אמרתי לחברה שלי כאשר היא הזמינה אותי לצאת החוצה בזמן הגשם).
אבל הדיכאון השנה לא נובע רק בגלל שגשם, אז למה אני מפלילה אותו? כי זה הכי פשוט! הוא לא יכול להתעלם ממני, לצעוק עליי, לכעוס עליי, לצחוק עליי... הוא פשוט לא יכול!
ולכן, אדוני הגשם, אני מאשימה אותך בכל העצבות שנפלה עליי פתאום!
יש כל כך הרבה דברים שאני לא מבינה עכשיו, מתכחשת אליהם או פשוט מתעלמת... אני חייבת לנקות את הראש!
אני רוצה עוד טיול תנועתי! או שאולי הנסיעה למכון וייצמן תעזור לי? לא אכפת לי! אני צריכה לברוח מהשיגרה ולהפסיק לחשוב על מה שמכאיב לי! (ואולי גם דרומית מכאן לא יהיה כל כך הרבה גשם שידכא אותי)
אחלו לי בהצלחה חבריי!
Noa Dude
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
