מוזר מיוחד שכזה

בשבועות האחרונים אני סובל מקראש על בחור מסוים.
ואני אומר סובל לא בצורה חיובית אבל רק היום הבנתי את זה.
נראה שאת המקום של התקוות שלי החלפתי בציפיות.

לכל אחד מאיתנו יש צרכים ורצונות שהוא רוצה שיתממשו. בשנה האחרונה אני מנסה להיות יותר ער לצרכים והרצונות שלי שנובעים מהם. יש קשר הדוק ומובן בין הצרכים והרצונות שלנו לבין התקוות שלנו. אבל למרות שמקובל לחשוב שאותו קשר קיים גם בהקשר של ציפיות לדעתי קשר כזה הוא יותר מלאכותי ולא נכון.

בניגוד לתקוות שכוללות דברים שאני רוצה שיקרו לי או דברים שאני מקווה להגיע אליהם, ציפיות מוסיפות את הגורם שאמור לבצע או לגרום להם. בצורה שטחית אפשר לומר שאין שום דבר רע ואולי דווקא מדובר בהיגיון צרוף המבקש לדבר קונקרטי ולא בצורה לא ברורה. אבל אם נחזור לבסיס, התקוות נשענות על הצרכים שלנו, ואותם הצרכים לא מבדילים בשמות.

אני האדם האחרון שיעסוק בשאלות סמנטיות פילוסופיות אבל המטרה שלי בקטע הקצר הזה זה להצביע על המתח הלא בריא שנוצר מציפיות במקום להתייחס אליהם כתקוות. כאשר אדם מלא בציפיות הוא מטיל הרבה אחריות השייכת לו על אנשים אחרים, (במקום להסתכל על הצרכים שלו ולחשוב איך אפשר לספק אותם הוא מחלק לאנשים אחרים אחריות לספק את הצרכים שלו). המתחים שנוצרים הם הן פנימיים והן חיצוניים. דבר ראשון נוצר תסכול בין האדם לבין האנשים שנושאים עליהם את הציפיות ואילו תסכול נוסף נוצר על ידי כך שהצורך לא בא לסיפוקו ובגלל שהטלנו את האחריות על אדם אחר נוצרת הרגשה של ריקנות (אנחנו לא יכולים לספק את עצמנו...)

ומבחינה אישית, יש לי צורך בחיבוק אוהב יש לי צורך במבט מתעניין יש לי צורך במערכת יחסים קרובה ואישית, יש לי צורך להיות קרוב לאנשים. את כל זה ציפיתי מאותו אדם ועכשיו אני יודע שטעיתי. מקווה שאצליח לשנות את הציפיות שלי לתקוות.