מוזר מיוחד שכזה

בשבועות האחרונים אני סובל מקראש על בחור מסוים.
ואני אומר סובל לא בצורה חיובית אבל רק היום הבנתי את זה.
נראה שאת המקום של התקוות שלי החלפתי בציפיות.

לכל אחד מאיתנו יש צרכים ורצונות שהוא רוצה שיתממשו. בשנה האחרונה אני מנסה להיות יותר ער לצרכים והרצונות שלי שנובעים מהם. יש קשר הדוק ומובן בין הצרכים והרצונות שלנו לבין התקוות שלנו. אבל למרות שמקובל לחשוב שאותו קשר קיים גם בהקשר של ציפיות לדעתי קשר כזה הוא יותר מלאכותי ולא נכון.

בניגוד לתקוות שכוללות דברים שאני רוצה שיקרו לי או דברים שאני מקווה להגיע אליהם, ציפיות מוסיפות את הגורם שאמור לבצע או לגרום להם. בצורה שטחית אפשר לומר שאין שום דבר רע ואולי דווקא מדובר בהיגיון צרוף המבקש לדבר קונקרטי ולא בצורה לא ברורה. אבל אם נחזור לבסיס, התקוות נשענות על הצרכים שלנו, ואותם הצרכים לא מבדילים בשמות.

אני האדם האחרון שיעסוק בשאלות סמנטיות פילוסופיות אבל המטרה שלי בקטע הקצר הזה זה להצביע על המתח הלא בריא שנוצר מציפיות במקום להתייחס אליהם כתקוות. כאשר אדם מלא בציפיות הוא מטיל הרבה אחריות השייכת לו על אנשים אחרים, (במקום להסתכל על הצרכים שלו ולחשוב איך אפשר לספק אותם הוא מחלק לאנשים אחרים אחריות לספק את הצרכים שלו). המתחים שנוצרים הם הן פנימיים והן חיצוניים. דבר ראשון נוצר תסכול בין האדם לבין האנשים שנושאים עליהם את הציפיות ואילו תסכול נוסף נוצר על ידי כך שהצורך לא בא לסיפוקו ובגלל שהטלנו את האחריות על אדם אחר נוצרת הרגשה של ריקנות (אנחנו לא יכולים לספק את עצמנו...)

ומבחינה אישית, יש לי צורך בחיבוק אוהב יש לי צורך במבט מתעניין יש לי צורך במערכת יחסים קרובה ואישית, יש לי צורך להיות קרוב לאנשים. את כל זה ציפיתי מאותו אדם ועכשיו אני יודע שטעיתי. מקווה שאצליח לשנות את הציפיות שלי לתקוות.

כל הזמן אני נפגש עם זה שוב ושוב. רוב ההבדל הממשי בין האנשים הוא בביטחון העצמי שלהם.

נפגשתי עם המון אנשים ופיתחתי איתם מערכות יחסים ברמות שונות מהיותר שיטחיות ליותר עמוקות וכל פעם שניסיתי לבחון את הנתונים שלהם אובייקטיבית לא הצלחתי לחזות את מידת האושר שלהם.

החברה מסביבנו מנסה בכח לתת לנו את התחושה שמי שלא נראה לפי הדמות האידיאלית יהיה בודד מסכן עני וכל מה שיכול לדכא אדם. אולם בצורה די צינית לא האדם בעל הנתונים הנמוכים סובל אלא הבן אדם שמשתכנע במעשייה החברתית ומרגיש רע עם עצמו.

הערת דרך אגב- התחלתי לחבב את הרעיון של בלוג. מסתבר שכל התכנון של מה לכתוב גורם לי לחשוב יותר ויותר מאפשר לי לנסח את המחשבות האמורפיות והלא ברורות בצורה בהירה יותר בבלוג ובראש.

אף פעם לא הבנתי את הביטוי 'אקסים' שהאנשים סביבי מתעקשים להשתמש וללכת לפיו. היום המונח אקס הוא מונח מקובל לבן אדם שהיה בן זוג שלך ונפרדתם. אני לא גאון גדול בבלשנות אולם אני לא חושב שצריך להיות אחד כדי להבין שמדובר במילה הלקוחה מהמילה איקס (X).

ולמה זה מוזר לי?

האסוסיאציה הראשונה שעולה לי מ-X זה סצינה של סרט המראה אסיר שנשפט לתקופה ארוכה חורט על גבי קיר התא קו אלכסוני על שישה קווים ישרים, דבר המבטא מעבר שבוע. קשה לי לתאר ככה אנשים שהייתי איתם במערכת יחסים רוומנטית. אפילו שנפרדתי מאותם אנשים אני לא מצטער שהייתי איתם. למרות שהקשר הרומנטי ביננו נפסק ביוזמתי או ביוזמת השני, אני מרגיש שיש בתוכי פינה חמה ששמורה להם, בה הזיכרונות נשמרים, הזיכרונות שבונים את הזהות שלי כיום.

מי לא התנסה בדחייה? והכוונה היא לא ללחם ירוק שדוחה כל אדם אלא דחייה שקיבלנו מאדם אחר.

שמתי לב בזמן האחרון שלפחות אצלי קיימים מאין מנגנוני הגנה. כאלה שיצרתי סביבי כדי לשכך כמה שאפשר את הכאב הצפוי. אז קשה לי לדבר על רגשות, וקשה לי לסמוך על אנשים ולדבר איתם, וקשה לי לשתף מה אני מרגיש כלפי אנשים אם אני לא בטוח שהם מרגישים גם ככה.

לפעמים ברור לי שזה עומד לטובתי אבל לפעמים אני חושב שזה גורם לי להישאר מאחור. גורם לי לקפוא ולא לצבור אומץ- שיכול להביא לבאסה אולם יכול באותה המידה גם לגרום לאושר. ואולי הפחד מדחייה נובע בחוסר ביטחון עצמי? אולי אני לא מספיק יפה, רזה, חלק, שרירי, נערי? אולי אני לא מספיק כמו כולם?

מוזר לי לחשוב שאין לי מספיק ביטחון עצמי, כי כל מי שמכיר אותי יודע שאני בטוח בעצמי. אני לא מתבייש בעצמי ואני גאה במי שאני. אבל לאחרונה אני מרגיש כאילו זה שיש לי ביטחון עצמי גבוה לא עוצר את החברה להסתכל עלי בבוז. וזה די נמאס, נמאס לי להילחם עם כולם על מי שאני.

ואולי מדובר פשוט על הפחד להיפגע. על הפחד לפתוח את החומות ולהכניס אדם זר ולגלות שמדובר על סוס טרויאני שמבקש לפגוע ולא ללטף.