|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
סקס לחתיכים בלבד
לפני כחודש
התפרסמה הכתבה בגוגי המספרת על הליין
החדש של מסיבות הסקס לחתיכים בלבד,
האופטימיות הזהירה של מארגני
הליין התרסקה לפני כשבוע שנודע כי בעלי
המקום הודיעו שלא ימשיכו לארח את הליין.
היו המון
ביקורות על הליין ורעש נוצר אבל אי אפשר
שלא לתמוה. דבר ראשון אני
חייב לציין שלא מדובר באירוע חדש. גם
לא מדובר באחד שנמצא ב-100 ימי
החסד הראשונים שלו. הפעם
הראשונה ששמעתי על האירוע הייתה לפני
כשנה. חבר שמע מחבר והעניין
צץ לו בשיחה. המחתרתיות
הייתה מרגשת, שלחתי בקשה
אך זו לא נענתה. [לפי הכתבה
הם עונים לכולם. נפלתי בין
הכיסאות?] לא התרגשתי
מהעניין.
באותו זמן
מקום המסיבה לא היה במועדון סקס קהילתי,
הוא היה באיזה מרתף בבן-יהודה.
יכול להיות שזה לא אומר הרבה
אך לדעתי שינוי המקום לסאונה הומואית הוא
זה שגרם לרעש הפנים קהילתי. יום
הליין היה שישי בערב, דבר
שהציב תמרור אין כניסה מול הלקוחות
הקבועים, וסביר להניח שהם
התעצבנו, ובצדק. מישהו
בן 23, בתחילת דרכו שמקווה
לעשות כמה ג'ובות, לא
הכניס אותם כי הם הם היו רחוקים מידי
מאידיאל היופי שנחזה מהפרסומות שבזמן
הוורוד.
אבל על מה
הביקורת? אחד המארגנים
שאל באחת הכתבות "האם
אתם הייתם מכניסים מישהו שלא נראה טוב
למיטה?". אולי יש צדק
בדבריו. כאמור מה ההבדל
אם הסלקטור בכניסה לא יכניס אתכם פנימה
לבין אם כל הבאים לא יכניסו אתכם למכנסיים?
אי אפשר לטעון כי מודל היופי
אינו משחק סלקציה אצל אנשים בבחירת פרטנר
לסקס. הרי מקום המפגש
המרכזי והוירטואלי מתבסס כולו על חלוקה
לקטגוריות של גיל, מבנה
גוף, שעירות, תמונת
גוף, ותמונת פנים.
חלוקה מעמדית היא עניין שגור-
הנער בן ה-20, הבהיר,
שרירי, חלק,
בעל תמונת פנים מושכת ותמונת
גוף עוד יותר, והגבר המזדקן
בן ה-35 בעל מבנה גוף לא רזה
שעיר ולא שרירי עומדים במרחק רב אחד מהשני
בעמודת המעמדות...
מה שנוצר כאן
בקהילתנו הקטנה היא חברה מעמדתית בה החוק
הלא כתוב הוא שהנחשבים צריכים להיות עם
הנחשבים והפחות נחשבים צריכים להסתדר עם
השאריות בתקווה שיעלה בחכתם החריג הנחשב.
נוצר כאן סוג של משחק ליגה.
המנצח הוא זה שהשיג (לשעה,
לילה או לחיים) את
החתיך הנחשב. אך לא פשוט
הדבר כי אותו חתיך לא רוצה לחוש את הבוז
החברתי בכך שהוא עם מישהו במעמד נמוך
ממנו.
יש שיקראו
את המלל ויצקצקו בלשון, יזרקו
את הערה בנוסח ההומואים המסכנים האלה
וימשיכו לחייהם הסטרייטים בהרגשה שקיבלו
אישור לאמונתם כאילו יש משהו מקולקל אצל
הומואים. אך ההומואים לא
המציאו דבר, מקסימום הקצינו
תופעה קיימת. גם אצל
סטרייטים לפעמים יש את התמיהה "אבל
מה *היא* עושה
עם השמנמן המבוגר הזה"
נשאלת השאלה,
האם זה מה שאנשים מחפשים בסקס?
האם מרכז הכובד בסקס הוא המשא
ומתן שלפני או שמא ההנאה בסקס עצמו?
כבר התרגלתי
לתיוג המוזר ולכן אני כבר לא מרגיש מחוייבות
למשחק המביך הזה. אני מעדיף
להשאיר את משחקי הכוחות מחוץ לחדר ולהתרכז
בסקס מהנה, מעניין,
חדשני, כיפי
ומרגש.
מי איתי?
| |
ציפיות מול תקווה במערכת יחסים
בשבועות האחרונים אני סובל מקראש על
בחור מסוים.
ואני אומר סובל לא בצורה חיובית אבל רק היום הבנתי את זה.
נראה שאת המקום של התקוות שלי החלפתי בציפיות.
לכל אחד מאיתנו יש צרכים ורצונות שהוא רוצה שיתממשו. בשנה
האחרונה אני מנסה
להיות יותר ער לצרכים והרצונות שלי שנובעים מהם. יש קשר הדוק ומובן בין הצרכים והרצונות שלנו לבין התקוות שלנו.
אבל למרות שמקובל לחשוב שאותו קשר קיים גם בהקשר של ציפיות לדעתי קשר כזה הוא יותר מלאכותי ולא נכון.
בניגוד לתקוות שכוללות דברים שאני רוצה שיקרו לי או דברים
שאני מקווה להגיע
אליהם, ציפיות מוסיפות את הגורם שאמור לבצע או לגרום להם. בצורה שטחית אפשר לומר שאין שום דבר רע ואולי
דווקא מדובר בהיגיון צרוף המבקש לדבר קונקרטי ולא בצורה לא ברורה. אבל אם נחזור לבסיס, התקוות נשענות על הצרכים שלנו, ואותם הצרכים לא מבדילים בשמות.
אני האדם האחרון שיעסוק בשאלות סמנטיות פילוסופיות אבל המטרה
שלי בקטע הקצר הזה זה להצביע על
המתח הלא בריא שנוצר מציפיות במקום להתייחס אליהם
כתקוות. כאשר אדם מלא בציפיות הוא מטיל הרבה אחריות השייכת
לו על אנשים אחרים, (במקום
להסתכל על הצרכים שלו ולחשוב איך אפשר לספק אותם הוא מחלק
לאנשים אחרים אחריות לספק את הצרכים שלו). המתחים שנוצרים הם
הן פנימיים והן
חיצוניים. דבר ראשון נוצר תסכול בין האדם לבין האנשים שנושאים עליהם את הציפיות ואילו תסכול נוסף נוצר על ידי כך
שהצורך לא בא לסיפוקו ובגלל שהטלנו את האחריות על אדם אחר נוצרת הרגשה של ריקנות (אנחנו לא יכולים לספק את עצמנו...)
ומבחינה אישית, יש לי צורך בחיבוק אוהב יש לי צורך במבט
מתעניין יש לי צורך
במערכת יחסים קרובה ואישית, יש לי צורך להיות קרוב לאנשים. את כל זה ציפיתי מאותו אדם ועכשיו אני יודע שטעיתי. מקווה
שאצליח לשנות את הציפיות שלי לתקוות.
| |
למה את מתכוונת כשאת אומרת לא? \ לא זה לא זה לא זה לא. אונס הוא ביטוי שרחוק מאיתנו כמרחק שלנו מעיתונים אך אף אחד מאיתנו לא מחוסן מאנשים מגעילים שכופים את עצמם עלינו.
אני זוכר שישבנו חבורה של אנשים, הומואים לסביות, מה שבין לבין ומה שבצד, ועלה לחלל האוויר חוויה של הטרדה מינית. שבמרכזה מישהי שהניחה שהיא יכולה לעשות מה שבא לא בלא לשאול ולהתעניין ברצונות של הידידה. אני קצת הזדעזתי כי חשבתי שכל הסיפור של הטרדות מיניות זה משהו שגברים סטרייטים עושים לנשים אבל בהמשך השיחה הסתבר שלא.
ההלם שלי לא הצליח להגיע לשיאו ולאט לאט עוד ועוד אנשים התחילו לומר שזה חוויה מוכרת להם. הבחור שרוקד לידם במסיבה ומתחיל לגעת בהם. כל מיני אנשים שמנצלים את כוחם כדי ללחוץ על אנשים לעשות דברים, כל מיני אנשים שמתנהגים כאילו הבעת הסכמה אבל זו אף פעם לא הגיעה, כל מיני אנשים שאפילו שה"לא" נאמר עשו את עצמם כלא מתייחסים וכו'. לאט לאט ניסיתי להיזכר בכל מיני דברים שקרו לי ולא ניתחתי אותם בצורה כזו ושמתי לב שגם לי זה כבר קרה כמה וכמה פעמים.
אולם העניין המטריד הוא שלא מדובר בכמה אנשים מדובר על תופעה די נרחבת, ואם זה תופעה נרחבת כנראה היא נגרמת מגורם בעל רייטינג גבוה. ובעצם אם אני חושב על זה כל התרבות שלנו משדרת מסרים דומים.הנה למשל דוגמה לשיר המדובר כשאת אומרת לא למה את מתכוונת\דן אלמגור:
מתוך השיר:
כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת? למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"? האם ה"לא" הוא "לא" - ובאמת אולי הוא רק "אולי, אך לא כעת", או שה"לא" הוא רק "עוד לא" אולי הוא "או", אולי הוא "בוא" כי את אומרת "לא" כל כך בחן שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן".
אחרי פרשת האונס בשמרת  שנעשה על ידי קבוצת קיבוצניקים בתושבת חוץ בת 14 בשנת 1988 התנהל משפט שבתומו התבטא השופט מישל חשין והזכיר את השיר המדובר:
"האמנם כך הוא? האמנם "לא" הוא "אולי"? האמנם "לא" הוא "בוא"? האמנם "לא" הוא "כן", ואף "עוד יותר מזמין מ'כן'"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת, בוודאי בכישרון, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג.
ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאשה אומרת "לא", היא מתכוונת ל"לא" כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. "לא" הוא לעולם "לא", ואין "לא" שהוא "כן". אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן, ואין לילה שהוא יום - והכול אם מדברים אנו בלשון בני אדם. "לא" הוא "לא". אשה האומרת "לא", והגבר מתייחד עמה על אף אותו "לא", הייחוד הוא שלא בהסכמתה, והמעשה הוא מעשה אינוס."
אז נכון שהשיר נכתב בשנות השבעים וכנראה שכיום שיר כזה לא היה נכתב אבל מה שמעניין זה לא הקיצוניות והברוטאליות של השיר אלא שהיום המציאות לא השתנתה רק השפה קיבלה עידון כלשהו והצורה הפכה לעגולה וחלקלקה שלא כמה העבר הפינתי והמחוספס. אז היום לא מקובל לשיר בקול את השיר אבל כיום למרבה הצער רבים שרים אותו בלב.
| |
ניכור Vs. קהילתיות (1) ניכור להיות לבד ולהרגיש לבד אפילו אם יש לך חברים להרגיש אחד מול החברה כולה להרגיש פחות שווה/מוצלח/ראוי מכל השאר להיתקע בדיאלוגים פנימייים אינסופיים עם עצמך לפחד להתבלט לפחד להיות אתה קריאה אובססיבית של מגזינים המסבירים איך צריך וראוי לחיות
קהילתיות להרגיש חלק מקבוצה מ"החבר'ה". להרגיש ביחד מול השאר להרגיש גאה בעצמך ללא צורך להתנצל לקבל תמיכה בבעיות או תמיכה בזהות ללכת אחרי השאיפות הרצונות והצרכים שלך
| |
ביטחון עצמי
כל הזמן אני נפגש עם זה שוב ושוב. רוב ההבדל הממשי בין האנשים הוא בביטחון העצמי שלהם.
נפגשתי עם המון אנשים ופיתחתי איתם מערכות יחסים ברמות שונות מהיותר שיטחיות ליותר עמוקות וכל פעם שניסיתי לבחון את הנתונים שלהם אובייקטיבית לא הצלחתי לחזות את מידת האושר שלהם.
החברה מסביבנו מנסה בכח לתת לנו את התחושה שמי שלא נראה לפי הדמות האידיאלית יהיה בודד מסכן עני וכל מה שיכול לדכא אדם. אולם בצורה די צינית לא האדם בעל הנתונים הנמוכים סובל אלא הבן אדם שמשתכנע במעשייה החברתית ומרגיש רע עם עצמו.
הערת דרך אגב- התחלתי לחבב את הרעיון של בלוג. מסתבר שכל התכנון של מה לכתוב גורם לי לחשוב יותר ויותר מאפשר לי לנסח את המחשבות האמורפיות והלא ברורות בצורה בהירה יותר בבלוג ובראש.
| |
דחייה. מי לא התנסה בדחייה?
מי לא התנסה בדחייה? והכוונה היא לא ללחם ירוק שדוחה כל אדם אלא דחייה שקיבלנו מאדם אחר.
שמתי לב בזמן האחרון שלפחות אצלי קיימים מאין מנגנוני הגנה. כאלה שיצרתי סביבי כדי לשכך כמה שאפשר את הכאב הצפוי. אז קשה לי לדבר על רגשות, וקשה לי לסמוך על אנשים ולדבר איתם, וקשה לי לשתף מה אני מרגיש כלפי אנשים אם אני לא בטוח שהם מרגישים גם ככה.
לפעמים ברור לי שזה עומד לטובתי אבל לפעמים אני חושב שזה גורם לי להישאר מאחור. גורם לי לקפוא ולא לצבור אומץ- שיכול להביא לבאסה אולם יכול באותה המידה גם לגרום לאושר. ואולי הפחד מדחייה נובע בחוסר ביטחון עצמי? אולי אני לא מספיק יפה, רזה, חלק, שרירי, נערי? אולי אני לא מספיק כמו כולם?
מוזר לי לחשוב שאין לי מספיק ביטחון עצמי, כי כל מי שמכיר אותי יודע שאני בטוח בעצמי. אני לא מתבייש בעצמי ואני גאה במי שאני. אבל לאחרונה אני מרגיש כאילו זה שיש לי ביטחון עצמי גבוה לא עוצר את החברה להסתכל עלי בבוז. וזה די נמאס, נמאס לי להילחם עם כולם על מי שאני.
ואולי מדובר פשוט על הפחד להיפגע. על הפחד לפתוח את החומות ולהכניס אדם זר ולגלות שמדובר על סוס טרויאני שמבקש לפגוע ולא ללטף. לקטע המלא...
| |
|