מוזר מיוחד שכזה

היו המון ביקורות על הליין ורעש נוצר אבל אי אפשר שלא לתמוה. דבר ראשון אני חייב לציין שלא מדובר באירוע חדש. גם לא מדובר באחד שנמצא ב-100 ימי החסד הראשונים שלו. הפעם הראשונה ששמעתי על האירוע הייתה לפני כשנה. חבר שמע מחבר והעניין צץ לו בשיחה. המחתרתיות הייתה מרגשת, שלחתי בקשה אך זו לא נענתה. [לפי הכתבה הם עונים לכולם. נפלתי בין הכיסאות?] לא התרגשתי מהעניין.

באותו זמן מקום המסיבה לא היה במועדון סקס קהילתי, הוא היה באיזה מרתף בבן-יהודה. יכול להיות שזה לא אומר הרבה אך לדעתי שינוי המקום לסאונה הומואית הוא זה שגרם לרעש הפנים קהילתי. יום הליין היה שישי בערב, דבר שהציב תמרור אין כניסה מול הלקוחות הקבועים, וסביר להניח שהם התעצבנו, ובצדק. מישהו בן 23, בתחילת דרכו שמקווה לעשות כמה ג'ובות, לא הכניס אותם כי הם הם היו רחוקים מידי מאידיאל היופי שנחזה מהפרסומות שבזמן הוורוד.

אבל על מה הביקורת? אחד המארגנים שאל באחת הכתבות "האם אתם הייתם מכניסים מישהו שלא נראה טוב למיטה?". אולי יש צדק בדבריו. כאמור מה ההבדל אם הסלקטור בכניסה לא יכניס אתכם פנימה לבין אם כל הבאים לא יכניסו אתכם למכנסיים? אי אפשר לטעון כי מודל היופי אינו משחק סלקציה אצל אנשים בבחירת פרטנר לסקס. הרי מקום המפגש המרכזי והוירטואלי מתבסס כולו על חלוקה לקטגוריות של גיל, מבנה גוף, שעירות, תמונת גוף, ותמונת פנים. חלוקה מעמדית היא עניין שגור- הנער בן ה-20, הבהיר, שרירי, חלק, בעל תמונת פנים מושכת ותמונת גוף עוד יותר, והגבר המזדקן בן ה-35 בעל מבנה גוף לא רזה שעיר ולא שרירי עומדים במרחק רב אחד מהשני בעמודת המעמדות...

מה שנוצר כאן בקהילתנו הקטנה היא חברה מעמדתית בה החוק הלא כתוב הוא שהנחשבים צריכים להיות עם הנחשבים והפחות נחשבים צריכים להסתדר עם השאריות בתקווה שיעלה בחכתם החריג הנחשב. נוצר כאן סוג של משחק ליגה. המנצח הוא זה שהשיג (לשעה, לילה או לחיים) את החתיך הנחשב. אך לא פשוט הדבר כי אותו חתיך לא רוצה לחוש את הבוז החברתי בכך שהוא עם מישהו במעמד נמוך ממנו.

יש שיקראו את המלל ויצקצקו בלשון, יזרקו את הערה בנוסח ההומואים המסכנים האלה וימשיכו לחייהם הסטרייטים בהרגשה שקיבלו אישור לאמונתם כאילו יש משהו מקולקל אצל הומואים. אך ההומואים לא המציאו דבר, מקסימום הקצינו תופעה קיימת. גם אצל סטרייטים לפעמים יש את התמיהה "אבל מה *היא* עושה עם השמנמן המבוגר הזה"

נשאלת השאלה, האם זה מה שאנשים מחפשים בסקס? האם מרכז הכובד בסקס הוא המשא ומתן שלפני או שמא ההנאה בסקס עצמו?

כבר התרגלתי לתיוג המוזר ולכן אני כבר לא מרגיש מחוייבות למשחק המביך הזה. אני מעדיף להשאיר את משחקי הכוחות מחוץ לחדר ולהתרכז בסקס מהנה, מעניין, חדשני, כיפי ומרגש.

מי איתי?

בשבועות האחרונים אני סובל מקראש על בחור מסוים.
ואני אומר סובל לא בצורה חיובית אבל רק היום הבנתי את זה.
נראה שאת המקום של התקוות שלי החלפתי בציפיות.

לכל אחד מאיתנו יש צרכים ורצונות שהוא רוצה שיתממשו. בשנה האחרונה אני מנסה להיות יותר ער לצרכים והרצונות שלי שנובעים מהם. יש קשר הדוק ומובן בין הצרכים והרצונות שלנו לבין התקוות שלנו. אבל למרות שמקובל לחשוב שאותו קשר קיים גם בהקשר של ציפיות לדעתי קשר כזה הוא יותר מלאכותי ולא נכון.

בניגוד לתקוות שכוללות דברים שאני רוצה שיקרו לי או דברים שאני מקווה להגיע אליהם, ציפיות מוסיפות את הגורם שאמור לבצע או לגרום להם. בצורה שטחית אפשר לומר שאין שום דבר רע ואולי דווקא מדובר בהיגיון צרוף המבקש לדבר קונקרטי ולא בצורה לא ברורה. אבל אם נחזור לבסיס, התקוות נשענות על הצרכים שלנו, ואותם הצרכים לא מבדילים בשמות.

אני האדם האחרון שיעסוק בשאלות סמנטיות פילוסופיות אבל המטרה שלי בקטע הקצר הזה זה להצביע על המתח הלא בריא שנוצר מציפיות במקום להתייחס אליהם כתקוות. כאשר אדם מלא בציפיות הוא מטיל הרבה אחריות השייכת לו על אנשים אחרים, (במקום להסתכל על הצרכים שלו ולחשוב איך אפשר לספק אותם הוא מחלק לאנשים אחרים אחריות לספק את הצרכים שלו). המתחים שנוצרים הם הן פנימיים והן חיצוניים. דבר ראשון נוצר תסכול בין האדם לבין האנשים שנושאים עליהם את הציפיות ואילו תסכול נוסף נוצר על ידי כך שהצורך לא בא לסיפוקו ובגלל שהטלנו את האחריות על אדם אחר נוצרת הרגשה של ריקנות (אנחנו לא יכולים לספק את עצמנו...)

ומבחינה אישית, יש לי צורך בחיבוק אוהב יש לי צורך במבט מתעניין יש לי צורך במערכת יחסים קרובה ואישית, יש לי צורך להיות קרוב לאנשים. את כל זה ציפיתי מאותו אדם ועכשיו אני יודע שטעיתי. מקווה שאצליח לשנות את הציפיות שלי לתקוות.

אז אחרי שהצלחתי להתמודד עם היום יום בעבודה בו כל פעם שמישהו רואה אשה "שווה" עוברת ברחוב הוא מספר לכל העובדים על "הנתונים" שלה הגיע ההוא ופרץ את גבול המגעילות. הוא התעקש להשתמש במילה עופות לתיאור נשים ובפועל לאכול עוף לתאר את כל הסקס שהיה לו בסופ"ש.

המחשבות על המקרה הזה ישר תורגמו בראש שלי לסביבה ההומואית שאני בתוכה ופחות על העולם הסטרייטי שפחות מחובר עליו. אבל כאמור כל הזמן שוב הגעתי למסקנה שהעולם ההומואי לא עד כדי כך שונה, פשוט יש שפה שונה ושחקנים בעלי שמות שונים אך המשחק עצמו הוא אותו משחק. כי אפילו אם הדברים נשמעים בוטים בעולם הסטרייטים בו גברים מגעילים כלפי נשים בעולם ההומואי עדיין יש גברים מסויימים שמגעילים לגברים אחרים.

ועל זה אני רוצה לכתוב, על המיניות החולה שמתפתחת כאן. על המיניות שעוסקת בגופות ולא בבני אדם, על מיניות אגואיסטית של לזיין ולדפוק ולא משהו כיפי והדדי. ידיד שלי תיאר זאת שכיום המטרה היא הדבקת שתי גופות אחת עם השנייה וכל מה שלא קשור הוא משני.

ואני אפילו זוכר שפעם אחת זה קרה לי. כן כן, הנה הסיפור של הסקס הכי גרוע שהיה לי. זה היה בוקר של יום מסויים והחלטתי לחפש פרטנר לסקס. נכנסתי לאטרף שהינו אתר היכריות הומואי מרכזי והתחלתי לחפש. כנראה רוח אתגרית מסויימת נכנסה בי והחלטתי להיפגש עם מישהו אפילו שלא עמד בסטנדרטים האינטלגנטים/חברתיים שהצבתי לעצמי. הדבר הכי בולט שהיה בסקס היה הטכניות ומכניות שלו- נפגשנו, התפשטנו, החלפנו נשיקה, מין אוראלי, התחכחות, הוא גמר, אמר שהוא ממהר, התלבשנו. כך מצאתי את עצמי בשנית עובר בדלת הדירה 35 דקות אחרי הכניסה.

אבל אני לא בוכה או מתחרט. הגישה הכללית שלי כלפי סקס שאין כזה סקס מיותר, יש סקס שפחות נהנים ממנו וכך אפשר ללמוד מה מהנה ומה לא ממש...

למדתי שסקס זה משהו טכני בעיקרו שמה שקובע אם הוא יהיה כיפי או מבאס זה לא הנתונים הטכנים אלא בעיקר האישיות של האדם שמולך. למדתי שסקס הוא משהו שמצריך כבוד הדדי, הוא משהו שצריך להיעשות בתחושת ביטחון, והוא צריך להיעשות בצורה נטולת לחצים. רק סביבה כזאת מאפשרת לשני אנשים או יותר לקבל/לקחת אומץ ולבדוק מה עושה להם הכי טוב וללכת לפי זה.

אומרים לנו שיש סקס אחר
טוב שמישהו יודע על זה
אם יש סקס אחר
הביאוהו לכאן
ונדעהו נ
דבר גלויות יש או אין

שכבר אנחנו עייפים מאוד
מנשינו הבתולות
וכל הזמן מראים לנו בתמונות
יש משהו אחר
אנחנו מרגישים
שזה לא סתם
סתם
[...]

( יונה וולך, שיר קדמשנתי)

כל הזמן אני נפגש עם זה שוב ושוב. רוב ההבדל הממשי בין האנשים הוא בביטחון העצמי שלהם.

נפגשתי עם המון אנשים ופיתחתי איתם מערכות יחסים ברמות שונות מהיותר שיטחיות ליותר עמוקות וכל פעם שניסיתי לבחון את הנתונים שלהם אובייקטיבית לא הצלחתי לחזות את מידת האושר שלהם.

החברה מסביבנו מנסה בכח לתת לנו את התחושה שמי שלא נראה לפי הדמות האידיאלית יהיה בודד מסכן עני וכל מה שיכול לדכא אדם. אולם בצורה די צינית לא האדם בעל הנתונים הנמוכים סובל אלא הבן אדם שמשתכנע במעשייה החברתית ומרגיש רע עם עצמו.

הערת דרך אגב- התחלתי לחבב את הרעיון של בלוג. מסתבר שכל התכנון של מה לכתוב גורם לי לחשוב יותר ויותר מאפשר לי לנסח את המחשבות האמורפיות והלא ברורות בצורה בהירה יותר בבלוג ובראש.

אף פעם לא הבנתי את הביטוי 'אקסים' שהאנשים סביבי מתעקשים להשתמש וללכת לפיו. היום המונח אקס הוא מונח מקובל לבן אדם שהיה בן זוג שלך ונפרדתם. אני לא גאון גדול בבלשנות אולם אני לא חושב שצריך להיות אחד כדי להבין שמדובר במילה הלקוחה מהמילה איקס (X).

ולמה זה מוזר לי?

האסוסיאציה הראשונה שעולה לי מ-X זה סצינה של סרט המראה אסיר שנשפט לתקופה ארוכה חורט על גבי קיר התא קו אלכסוני על שישה קווים ישרים, דבר המבטא מעבר שבוע. קשה לי לתאר ככה אנשים שהייתי איתם במערכת יחסים רוומנטית. אפילו שנפרדתי מאותם אנשים אני לא מצטער שהייתי איתם. למרות שהקשר הרומנטי ביננו נפסק ביוזמתי או ביוזמת השני, אני מרגיש שיש בתוכי פינה חמה ששמורה להם, בה הזיכרונות נשמרים, הזיכרונות שבונים את הזהות שלי כיום.

אני זוכר שסביבות גיל 14 שאלתי את עצמי לראשונה האם אני הומו. אני זוכר שלא ממש הרגשתי בטוח לשאול את עצמי

ברצינות את השאלה. האמת פחדתי. זו נראית לי הסיבה שקברתי אותה בפנים- פחדתי להיות עד כדי כך שונה. אני זוכר

שבפעמים האחרות שהשאלה ביצבצה והראתה סימנים קברתי אותה שוב. כל מיני סיבות היו לי וכל אחת מהן  נבעה מספק

כזה או אחר שמצאתי. אולי זה הבילבול של גיל ההתבגרות? אולי ההרגשה הזאת לא אומרת כלום? ועוד... היום אני מאמין

שקברתי את השאלה שוב ושוב כי לא הייתי מוכן עם עצמי לבירור מעמיק ואמיתי.

אחרי שאני וחברה שלי נפרדנו (ע"ע פוסט קודם) הרגשתי הרבה יותר בטוח לשאול את השאלות לגבי המיניות שלי. ובעוד

שחלק מהשאלות היו ריגשיות חלק מהתהיות היו מעשיות. באחד הלילות שהייתי מסוקרן גלשתי לאחד הצ'טים ונכנסתי לחדר

הומואים. בצטים האלה מי שמצפה לדיונים עמוקים על מחקרים ועל פעילות למען שיוויון להומואים די יתאכזב כי הם סובבים

בעיקר סביב מין מזדמן. לקח לי קצת זמן עד שקלטתי את 'המשחק' ואחרי כמה זמן של סינון אנשים פנה אלי מישהו והשיחה

הובילה לפגישה.

אני זוכר שהטלפון צלצל וכשעניתי הבנתי שאני שומע אותו, הבחור מהצ'ט. השיחה הייתה טכנית ברובה ווידאנו את הפרטים [אולי מתוך הנחה שבאינטרנט מקובל לרמות ואולי בטלפון לאנשים יש יותר מצפון?] וקבענו להיפגש.

הוא פתח לי את הדלת, התיישב על המיטה וכשראה שאני לא יודע מה לעשות אמר לי להוריד נעליים. הורדתי אותן והתיישבתי על המיטה. החלפנו כמה מילים מהן הבנתי שזו גם ההתנסות הראשונה שלו עם "גבר". הלחץ ירד, התנשקנו, הוא כיבה את האור. כשהאור נדלק התלבשתי. התחבקנו והתנשקנו לשלום, הבטחנו לשמור על קשר. כשיצאתי מהחדר התחלתי להתמודד עם החוויה.

המשיכה המינית שלי לא נחרצה אחרי אותו ערב אבל מה שכן קיבלתי אישורים בתוכי שאני אכן לא נמשך לגברים רק בתיאוריה. נפגשתי עם אותו בחור מידי שבוע במקומות משתנים. עשינו כיף, ולמדתי על עצמי הרבה. מתישהו החלטתי ללכת הלאה.

הפעם הראשונה שלי.

הפעם הראשונה שלי לא הייתה עם גבר אלא הייתה עם אשה.

היא הייתה החברה הראשונה שלי ואני הייתי בן 16. היה ביננו קשר מיוחד ואהבתי אותה מאוד. אחרי כמה חודשים ביחד החלטנו (יותר היא דחפה) שהגיע הרגע המיוחל. זהו, עברו כבר "מספיק חודשים" ואנחנו כבר בגיל שאפשר.

אני זוכר שהפעם הראשונה הייתה ממש מפחידה. כל הביטחון במה זה סקס ואיך עושים אותו התחלף בחוסר וודאות ובשאלות מתמידות "אבל אולי אני טועה". שנינו היינו לחוצים, אם אני הייתי לחוץ מלעשות משהו לא נכון ולגרום לה לסבול או לכאב היא הייתה לחוצה מהאפשרות שיכאב לה ושלא נצליח כאילו מדובר במשהו כל כך קריטי שישפיע על חיינו לעד.

רשימת פחדים:

1. להיכנס להיריון

2. להידבק באיידס

3. לא להצליח לבצע חדירה 

4. שהפעם הראשונה לא תיהיה מיוחדת ומשמעותית מספיק

מוזר לי שאני זוכר יותר את הלחץ מאשר את הסקס עצמו. כנראה שהוא לא היה באמת כל כך משמעותי. אני זוכר שהפעם הראשונה הובילה לפעמים הבאות והפעמים הבאות היו כבר נטולות לחץ ומשמעותיות הרבה יותר. אני זוכר שכאשר לא היה עלינו הלחץ התהומי הצלחנו כבר להרגיש מספיק בטוחים בעצמנו כדי לנסות דברים חדשים וכדי לנסות על עצמינו מה עושה לנו נעים ומה פחות.

נראה לי שבנקודה הזאת המסע לחקר המיניות שלי התחיל.

מי לא התנסה בדחייה? והכוונה היא לא ללחם ירוק שדוחה כל אדם אלא דחייה שקיבלנו מאדם אחר.

שמתי לב בזמן האחרון שלפחות אצלי קיימים מאין מנגנוני הגנה. כאלה שיצרתי סביבי כדי לשכך כמה שאפשר את הכאב הצפוי. אז קשה לי לדבר על רגשות, וקשה לי לסמוך על אנשים ולדבר איתם, וקשה לי לשתף מה אני מרגיש כלפי אנשים אם אני לא בטוח שהם מרגישים גם ככה.

לפעמים ברור לי שזה עומד לטובתי אבל לפעמים אני חושב שזה גורם לי להישאר מאחור. גורם לי לקפוא ולא לצבור אומץ- שיכול להביא לבאסה אולם יכול באותה המידה גם לגרום לאושר. ואולי הפחד מדחייה נובע בחוסר ביטחון עצמי? אולי אני לא מספיק יפה, רזה, חלק, שרירי, נערי? אולי אני לא מספיק כמו כולם?

מוזר לי לחשוב שאין לי מספיק ביטחון עצמי, כי כל מי שמכיר אותי יודע שאני בטוח בעצמי. אני לא מתבייש בעצמי ואני גאה במי שאני. אבל לאחרונה אני מרגיש כאילו זה שיש לי ביטחון עצמי גבוה לא עוצר את החברה להסתכל עלי בבוז. וזה די נמאס, נמאס לי להילחם עם כולם על מי שאני.

ואולי מדובר פשוט על הפחד להיפגע. על הפחד לפתוח את החומות ולהכניס אדם זר ולגלות שמדובר על סוס טרויאני שמבקש לפגוע ולא ללטף.