"ראיתי גם כאן אבוד וכבר, עמדתי לבכות
אך מישהו אמר לי שאת כל הצער
לא ניתן לשטוף בדמעות"

היום הזה נראה כמו נצח. מאותם הימים שפשוט מסרבים להיגמר. לפחות אני יכולה להגיד בחצי חיוך שסיימתי מתמטיקה. אחרי הרבה לחץ סיימתי את כל שלושת השאלונים השנה. יצאתי מהשאלון האחרון, הגעתי לשער של ביתספר ונשפתי שאיפת רווחה ענקית. אני לא צריכה לקנות מחברות משובצות ולא צריכה לזכור משפטים דפוקים ונוסחאות לא שימושיות.

למרות שאני חושבת שאני אגש גם במועד ב' השנה זרקתי כבר את מחברת מתמטיקה לפח. יחד איתה זרקתי גם אנטומיה, פיזיולוגיה ופסיכולוגיה. אני לא בנויה למקצועות שבשם שלהם יש יותר מ5 אותיות.

האווי של יערה הצליח להעלות בי חיוך:

"למה מה יעזור לי בחיים מתמטיקה?! מה אני אעמוד בסופר ואחשב שטח של דוריטוס!?!?!"

אתמול ישבתי עם פוקי עד 3 לפ"ב (כן, לילה לפני הבגרות במתמטיקה) וניהלנו שיחה ארוכה אודות החיים. וגם חיים של אחרים.

"היא מתכננת כל רגע בחיים שלה, היא יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות השנה, שנה הבאה, לפני הצבא, בצבא ואחרי הצבא. איפה היא רוצה ללמוד ואיזה תואר היא רוצה לעשות ומתי. אני לא יודעת מה אני יעשה שנה הבאה וברור שלא מה בצבא. זה גורם לי להרגיש כמו אידיוטית כשאנחנו מנהלות את השיחות האלה"

"את לא האידיוטית היחידה, אני אפילו לא יודעת מה אני יעשה מחר. נראה לי קצת עצוב לחיות חיים כאלה, לא?"

"אולי היא חושבת שזה יעשה אותה מאושרת"

"אני לא כל כך נמשכת לאושר הזה, אני מעדיפה לחיות."

"אני חושבת שהיא עוד תתחרט, על זה שהיא תכננה במקום לתת לחיים להיות בלתי צפוים."

"היא עוד תתבגר, הגישה והכיוון מחשבה שלה עוד ישתנו. פסיכומטרי לפני צבא? תואר במשפטים? גם אני רציתי להיות אסטרונאוטית כשהייתי בת 4. חבל בשבילה, אני חושבת שזה הזמן שלנו להנות, זה הגיל. פסיכומטרי אפשר לעשות גם בגיל 70 אבל לחזור בזמן לתקופה הזאת גם היא לא תצליח."

"אני יודעת שנשבענו לחיות את הרגע ולא לתכנן יותר מידי, אבל מה עולה לך בראש?"

"חשבתי אולי פיזוטרפיה, נשמע נחמד. על מה את חשבת?"

"ללכת ללמוד אומנות. לצייר, לצלם, לפסל. אלו דברים שקורצים לי יותר מעריכת דין ומתואר במדעי המדינה."

מחר לטל יש יום הולדת, כתבתי לה ברכה וקישטתי עם ציורים של פרחים ופרפרים. בחיים לא הייתי כל כך גאה בעצמי שרשמתי ברכה ביד ולא במחשב כמו כל החברים שמראים בדיוק מה אתה שווה בעניהם כשהם מעתיקים ברכה מהאינטרנט.