חנור

הרבה זמן לא הייתי פה

משום מה לא היה לי חשק לכתוב משו

עכשיו זה חזק ממני

הגעגועים הורגים אותי, למה היית צריך לעזוב?

סוגרת חלק בחיים.

עכשיו אני שוב חן חדשה... משאירה את גיא מאחור. לשם הוא שייך. לעבר. למה שהיה חלק ממני פעם.

גם חבר חדש. ואני מקנאה לו. מקנאה בבת הבאה שתהיה חברה שלו.

(מאיפה את יודעת שתהיה חברה באה?!?!?!?!?)

אתמול חברה שלי התחתנה. חתונה דתית. מוזיקה דתית. חתן דתי. שמלה צנועה. חליפה. ביינישים. ועיניים נוצצות רק מלהחזיק ידיים..

גמני רוצה להרגיש ככה אי פעם. להחזיק ידיים ושהעיניים ינצצו.

לא מאמינה שזה יקרה לי. אני? לשמור נגיעה? לא לגעת עד החתונה? איך אפשר?! זה סוג של הערצה...

וכולם פתאום מתחתנים מסביבי. אם גמני רוצה? לא יודעת. נראה לי מפחיד. מלחיץ.

רבתי היום עם חבר שלי. כאילו בערך. הגענו להסכמה שהוא מכיר לי מישו. מפחיד..

או שאני מכירה מישו חתיך ומנייאק או מישו מכוער ומדהים.

למה?

באמת שהייתי בכל כך הרבה מסיבות בחיים שלי. אבל אתמול זה היה שונה. זאת הייתה המסיבה הכי טובה בחיים שלי.

ולא היו שם בנים. רק בנות. ושירים של דוסים, והרבה אבל ממש הרבה שמחה.

קשה לי לדמיין את החתונה שלי דתית. אני תמיד דמיינתי אותה מפוארת כזאת. ושמלה מינימליסטית. ואלכוהול. ושירים רגילים. לא דוסים. בקיצור- מסיבה מאוד טובה..

פתאום קשה להאמין ולהסתכל על כל הדתיים האלה- כל כך שמח בחתונות שלהם ואין שם אפילו טיפת אלכוהול. הכל שמחה טבעית- רק טבעית- הכל שם אמיתי, ונקי, וטהור....

ויש הבנה של המשמעות האמיתית של אותו יום.

גם ישבתי ודיברתי על זה עם חברה שלי.

זה הלך ככה:

"מוריה- איך את יודעת שהוא אותו אחד שהיה כתוב לך שתתחתני איתו- איך את יכולה להיות בטוחה?"

"תראי חנורי- האמת היא שאין לי מושג, אני לא יודעת שהוא האחד, אין לי מושג אם הוא האחד- זה משו שאף פעם לא יכולים לדעת"

"אז איך את יכולה להתחתן איתו אם את לא יודעת שהוא האחד?!"

"תראי... אני אולי לא יודעת... אבל אני מרגישה... וזה נראה לי מספיק,

להרגיש"