זה כנראה באמת המקום האחרון שיש לי לברוח אליו.

תקופת בלבול. חוסר ודאות. חוסר שליטה.

נפילות. בכי. שנאה עצמית. פחד.

אני לא מוצאת את עצמי.

גם המקומות שתמיד בטחתי בהם שיאפשרו לי להשבר וליפול, אכזבו.

לא מצאו את המילים לעודד.

שתקו.

בחרו להגיד מילים קשות.

להעביר ביקורת.

אני בן אדם חלש, לא חזק כמו שכולם חושבים.

בגלל זה הם כל כך מאוכזבים.

הם לא באמת מכירים אותי.

מאיפה התדמית הזאת הגיעה בכלל?

מה הקשר בינה לביני?

אל תקראו לעצמכם חברים.

אתם לא.

"נמאס כבר מהנפילות שלך כל יומיים?"

אל תקראו לעצמכם חברים.

אני נופלת. אני נשברת.

ואני אלמד להרים את עצמי.

לא ביקשתי עזרה של אף אחד.

כנראה שהגדולים ממני צדקו.

בדידות זו נאמנות עצמית.

אכזבתם.

אל תנסו לשנות את זה.

המילים שלכם כואבות.

חרוטות.

כנראה שהפעם בלי לנסות, הצלחתם.

למדתי את השיעור הכי טוב לחיים.