כשהם כותבים זה אפילו מרגש יותר.. מעציב יותר...

מעלה דמעות ממקום אחר...

את אמנם יכולה לבכות כל היום אם הם לא היו שם.. לעודד, לשמח, להראות צדדים חיוביים,להכניס לפרופורציות, לשאול אותך שאלות כואבות שמחפשות תשובות כנות ממעמקי הלב,הם דורשים הרבה, אבל זה מה  שהפך אותם להיות אותם חברים שלעולם לא אחליף.

יש כמה דברים שאודה עליהם כל חיי.. החברים שלי... זה אחד מהדברים..

אז תקופה לא מוגדרת בזמן מקשה עליי...

תלויה באויר בלי תשובות.. עם המון שאלות...

מאמינה לרגע ושניה אחריה כבר לא.. שאולי דברים יסתדרו...

לא רוצה לעזוב אותה.. פשוט שהכל יהיה בסדר.. זה הכל...

אז את ימי הסליחה אעביר בקרב חבריי הותיקים.. אלה שמכירים את כל הצדדים, החיוביים והפחות.. ובחרו למרות הכל להשאר.

בשונה ממנה.

אני אצום ואכאב.. ואשאל את עצמי את השאלות הקשות... והשנה הוא יהיה משמעותי..

בסוף הצום אני אגיע למסקנה. להחלטות. ואז אהיה רגועה ושלמה עם החלטותיי...

"הרבה זמן לא יצא לי לכתוב לך.. פתאום התמלאתי בעוצמות...עוצמות של כעס של עצב, של זיכרונות.. שמעתי לי "הזמן שלך" של היהודים ברקע והתחלתי לחשוב על היום הזה.. למה סערה של רגשות תקפה אותי פתאום ולמה היא לא מפסיקה לבכות... אבא אמר לי פעם כשבאתי אליו בוכה ונסערת על שאין לי חברים אמיתיים ושלעולם לא יהיו לי, שיום אחד אני אבין שכל החיים הם רק שביל אחד ארוך שמוביל אותך בדרך עקלקלה אל האדם האחד שיהיה שם תמיד... שלא יעזוב..שיפגע אבל בכאב עצום ושיכאב אותי ואיתי עד שירעדו לו העצמות מרוב צער, כאב והבנה... כן, אבא שלי תמיד היה מאמין גדול בחברות, אבל אני לא, חשבתי תמיד שחברים זו סתם המצאה של אנשים שלא מסוגלים להיות לבד... עם הזמן התחלתי להפתח לדבר הזה ולתת לאנשים להכיר אותי... אבל רק את הצדדים שרציתי שידעו עלי..

"באהבה ובמלחמות אין חוקים".. זה הפך להיות סיפור חיי מאז שפגשתי אותה.. בהתחלה הלב שלי בחר בה.. ואז הנפש.. למרות כל מה שעברנו יחד לטובה ולרעה תמיד האמנתי שיהיה לי הכח לא לוותר לה ועליה לעולם... תך מלחמות אין סופיות הצלחנו יחד וכל אחת בנפרד להגיע למקום הבטוח..המקום השלם שלא הייתי בו מעולם לפניה.. המקום שבו אני יודעת שלא תהייה תרופה לעולם לחסרונה ומרפא לכאבה... לעוצמות בחיוכה ולשלווה בביחד.. כן, היא בשבילי החברה האמיתית.. זאת שבלי מילים מיותרות תדע מה להגיד ובלי לחשוב פעמיים תחטא כל פצע שורף ותעמוד על רגליים אחוריות בשבילי...

לפעמים אני תופסת את הראש ומודה לעקשנות שלי שהחזיקה אותי רחוק כקרוב אליה במשך כל המשברים...

אני חושבת שכואב לי כל כך עכשיו כי נדמה שהיא מאסה בחיים...שהיא מאבדת את התקווה במהירות כזאת שאין תהום מספיק גדולה כדי לתפוס אותה...

אתה מכיר אותי, אני בחיים לא אוותר לה אבל אתה חייב להבין שזה מוציא אותי מדעתי לראות אותה,האדם האהוב והיקר הזה נשברת ומאבדת אמונה... היא אחת במינה בעיניי.. כנה..תמימה..רגישה ופגיעה, חזקה ודעתנית ובעיקר נאמנה ואוהבת... נשברת ככה...

יותר נכון להגיד שהיא ויתרה על מקומה האמיתי בעולם לטובת מקום נוח יותר ואולי בטוח... אבל אני נשבעת לך במכתב הזה שלא אתן לה להסתפק בפחות ממה שנועד לה, לעולם ולא אשקוט עד שאדע שהיא קמה כל בוקר עם חיוך שכל כך הולם אותה..

רק אם יכולתי לבקש בקשה אחת ממישהו שם חמעלה.. הייתי מבקשת שתוכל רק לדקות ספורות לראות את עצמה דרך העיינים שלי... אולי אז היא תבין.. אולי אז היא תדע על מה כולם מדברים כשהם אומרים זה לא בשבילך, כי את שיר קוממי.. ומאחר וזה בלתי אפשרי אז לפחות תגיד לי מה לעשות כדי לעצור לה את הדמעות הלילה..."

קראתי את זה אתמול... אחרי יום ארוך שהיא עמדה לצדי ולא איפשרה לי להשבר... התאמצה בכל כחה לשמור על עיניי יבשות.. אך ללא הצלחה.. זה היה קשה מדי...

חברה אמיתית... כתבה את זה עליי...

אז קראתי ובכיתי... ועכשיו העתקתי את זה ושוב בכיתי..

ואני יודעת.. ומכירה את עצמי מעט כדי לדעת שלמרות חוסר הרצון אבכה עוד הרבה...

הלוואי שכבר אוכל לשיר- "הנה הם באים ימים של שקט.. אחרי הרעש הגדול והנורא..."

צום קל..

וגמר חתימה טובה