"באמצע הלילה אני מתעורר, בלב מלא, אני מוזר לכולם וזר לעצמי בלי מקום בעולם

אולי צריך להגמר כדי מחר להתחיל במקום אחר

הגיע השעה משליך גפרור בכוונה

יומנים נשרפים, אותיות פורחות באוויר..."

כמה עוד תמשיכי לכתוב עליה ועדיין לא יגמרו לך המילים,

במשך חמישה חודשים אגרת, רגעים יפים ופחות...

יהיה לך כל כך קשה לשכוח אותם, ואת עדיין בכלל לא בטוחה שכדאי.

אחרי הכל את מאמינה שלומדים מהכל, ושכל דבר שקורה, קורה לטובה.

אז אולי באמת היית צריכה להכיר אותה, אם כדי להכיר בעצמך קצת יותר חלקים שנשכחו או אם כדי לעשות לה טוב עד כמה שיכולת... לפחות כך את מקווה... שהיא לא סבלה...

למרות שהמילים האחרונות שלה הראו על סבל רב...

הפסקת לשמוע את המוזיקה שהיית רגילה אליה, את המוזיקה שדיברה אלייך והתחברת אליה עד כאב ודמעות.

הפסקת לצלם ואיבדת עניין באמנות היחידה שהייתה לך בחיים.

ציפית שירצו בך, להכיר אותך, את מי שאת באמת, ולא את מי שהפכת להיות איתה.

ואת לא מתחרטת על זה, כי במקום מסוים את יודעת שלתקופה ההיא זה עשה לך טוב,

אך בשלב מסוים הבנת שאת נכנסת למין מעגל חיים שיכול להיות שבכלל לא מתאים לך.

המקום שתמיד הרגשת בו הכי בנוח, הכי את, הכי בטוחה- החברים שלך, איבדו בך עניין, נטשת אותם לטובת חיים אחרים, חיים קצת לא מציאותיים של אלכוהול מסיבות והמון הצגה.

תמיד הכל בסדר, תמיד חיוכים מתפזרים ומילים יפות על אושר, ובעצם לאט לאט הרגשת שאת נרקבת מבפנים, שאת מתמלאת כעס ואכזבה, אבל רק על עצמך.

את רוצה להצליח להוציא הכל, להתרוקן... ואת מפחדת לא להצליח.

כבר פחדת בעבר להקשר, לאהוב עד עמקי נשמתך, לתת את כל כולך, אף פעם לא פגשת באדם שידע להינות ממך עד הסוף, ויקבל אותך כמו שאת, "את המר כמתוק"... ואיתה חשבת שזה אולי יהיה אחרת, ואת עדיין לא יודעת אם זה היה או לא.

אבל לעובדה אחת את לא יכולה להתכחש, היא לא יכלה יותר להכיל אותך.

למרות שיום ולילה טענה שהיא אוהבת ידעה בסופו של דבר להגיד בקור הכי מנוקר שיכלה להפגין שזה לא מספיק.

את ממש מנסה לחשוב על מה היה לא בסדר, ומה היה צריך להשתנות, ואת לא מצליחה להבין איך הייתן מפגרות כל כך כדי להרים ידיים כל כך מהר.

מסיבה מאוד ברורה היא לא תוכל להפוך לחלק מחברייך לחיים, את אוהבת אותה עד כאב, ולמרות זאת אף פעם לא שימשה לך כחברה טובה אלא רק כבת זוג.

את מתחילה לאט לאט להאמין עם כל הכאב שבדבר, שכך גם את, לא שימשת כחברה מעבר לבת זוג, היא לא הצליחה לסמוך עלייך מספיק כדי לדבר איתך מהבטן, כדי להפתח אלייך, לא הצליחה לחשוף את עצמה בפנייך עד שתרגיש עירומה.

התחלת לכתוב מתוך כל כך הרבה כעס שנערם על לבך בימים האחרונים ושוב את מתרפקת, ומתקפלת, איך את עושה את זה כל פעם מחדש...?

הרגשת כמו אחת מאלף, תמיד דאגו להסתכל עלייך במבט שמפגין כמה את לא מגניבה מספיק, את שונאת, מתעבת את המילה הזאת! את לא יכולה לשמוע אותה יותר.

ההתעסקות המתמדת ב"מגניבות" נמאסה עלייך, את רוצה לחזור להתעסק ב - אמת, והיית רוצה כל כך שהיא תצטרף אלייך, כל כך רצית לגרום לה להבין שאין רע בלהפגין כאב, שאין רע בלהיות מבולבל, או מדוכא, או לא מגניב. אלא אמיתי.

אז את מתחילה לחשוב שאולי הבעיה היא אצלך, אולי את לא מצליחה להבין שזה לא "הצגה" אלא מה שהיא, הבנאדם שהיא, ואין בזה רע.

לצערך את לא יכולה להגיד שחסרות לך השיחות איתה, כי לא הספקת אפילו להתרגל אליהן, תמיד הרגשת שאת מכבידה עליה, חופרת לה עם כל המחשבות האלה שלך על העתיד, ועל החיים... והיא אפילו לא יודעת שהמעטת כל כך בכמות מחשבותיך על הנושאים שהתרגלת להתעסק בהם.

את אוהבת אותה ותמיד תאהבי אותה, תמיד יכאב לך לדעת שמישהי אחרת תפסה את מקומך, וזו הסיבה העיקרית לכך שבחרת לנתק איתה קשר סופית, פחדת להגיע לרגע שתתקשרי והיא תהייה עם מישהי אחרת שתפריע לשיחתכן בנשיקה, וידעת שהיא תהייה נבוכה, אך לא יפריע לה לספר לך, כי היא תתגבר עלייך מאוד מהר.

אף פעם לא שברו לה את הלב היא אומרת, ואת יודעת שגם אם היא טוענת שאת הצלחת לעשות זאת, היא תמצא את החנות היקרה מכולם כדי לקנות את הדבק שיחבר את ליבה וישלים אותו להיות מה שהיה.

אז כנראה שזה ירדוף אותך עוד הרבה, שתעברי ברחובות תל אביב ותחפשי את עינייה, אבל תפגשי בעיניים מוכרות מאיזה מסיבה לא מהנה שהיית בה, ישאלו אותך למה את מוכרת ויצבט לך הלב, כי את יודעת ומכירה, את כולם, דרכה, ויודעת שהם לא מכירים אותך וגם אף פעם לא שאפו... כי את רק החברה של... "הבחורה הכי מגניבה ומבוקשת בתל אביב"...

ובתוך תוכך את יודעת שכל מי שנמצא סביבה גם לא באמת מכיר... היא שומרת את מי שהיא רק לעצמה, כל כך רצית תמיד להיות זו שתכיר אותה באמת.

שתדע להבחין בין חצאי מילותיה מה עובר לה בראש, שתדע לקרוא בעיניה את נסתרי ליבה, לפעמים אפילו חשבת שאת כבר מצליחה, ואז היא הייתה חייבת לנפץ את האשליה ולהגיד לך שאת לא מכירה אותה.

את עדיין שואלת את עצמך אם היא מכירה את עצמה... את מקווה שכן.

את לא באמת מאחלת לה רע, את רוצה שיהיה לה טוב, ושתפרח ותתפתח, ותצליח להגשים כל משאלה, להשיג כל מטרה, את מאמינה שעם הזמן היא תציב לעצמה מטרות אחת גבוה יותר מקודמתה, ואת קצת מכירה אותה כדי לדעת שהיא תצליח.

כואב לך ואת מתעוררת בלילות בוכה, מחלום על עיניה הנוצצות מההתחלה שלכן יחד.

את כועסת על עצמך שלא הצלחת לשמר את הרגעים האלה לאורך זמן, ועדיין לא מצליחה להבין איך לא  הצלחת לעשות זאת. תמיד האמנת בעצמך, וידעת שאת לא מוותרת בקלות, שאת נלחמת על מה שאת מאמינה בו, במקום מסוים השלמת עם העובדה שזו לא מלחמה להשגת המטרה, שמדובר ברגשות וזה לא תלוי רק בך.

מהרגע שזה קרה את מנסה לשמור על כל דבר טוב קטן שמזכיר אותה, ורגעים יפים שלכן יחד, הלכת למקומות שהייתן בהם, עם בקבוק יין, ישבת וחשבת, וכתבת, ושמעת את המוזיקה שמרגיעה אותך, שמעת את השירים שלכן, ויש כל כך הרבה...

והשרשרת שהיא הביאה לך, איזה מישהו פעם סיפר לך אמונה טיפשית על כך שאם הסוגר פוגש בתליון זה אומר שמישהו חושב עלייך, וזה קרה כל כך הרבה פעמים מאז שזה קרה, וכל פעם מחדש, זה מעלה לך דמעות לעיניים את נושקת לתליון ומנסה להמשיך במעשייך...

את רוצה לחבק אותה, ויודעת שזה לא יקרה יותר, וזה כל כך כואב לך, את יודעת שהחיבוק שלה הזכיר לך חיבוק דואג ואוהב, חיבוק חם, שלא חשת זמן רב כל כך.

את לא רוצה שיגיע הרגע שיהיה לך תחליף, שתהייה מישהי אחרת שתחבק,תלטף,תכיר כל תא בגופה,שתראה את מבטה המעורפל כשהיא רק פוקחת את עיניה, שתחווה איתה חוויות בלתי נשכחות, שתנגב את דמעותיה ותריח את שערה, את לא רוצה שתשמע איזה שיר ברדיו ותחשוב על מישהי אחרת, את לא רוצה שתרגיש שכל הבטן שלה מתהפכת מנשיקה, או ממגע. את רוצה להיות בשבילה מה שהיא בשבילך, אהבה בלתי נשכחת, אחת במינה.

הרגע לו ייחלת כל הזמן איתה, שהיא תגיד לך שבא לה לדבר, ותצליח להיפתח אלייך,ותספר לך הכל, כל מה שמציק לה ויושב על לבה, שתצליח להביע במילים את רגשותיה, הוא לא יקרה, כבר אין לזה סיכוי. וזה כל כך עצוב לך. כי את יודעת שביום מן הימים מישהי אחרת תזכה בזה.

היא הצליחה בלי להתכוון לגרום לך בשנייה לאושר בלתי ניתן להסברה, ועם זאת בשנייה ידעה איך להפיל אותך למקומות ששנאת להיות בהם, אפילו לא התכוונה לכך, אבל בכל זאת לא עצרה מלעשות זאת.

גרמה לך לבלבול ולתחושת ריקנות, כשאמרה כמה היא אוהבת ואיך לא תוותר עלייך אבל עשתה אחרת. אף פעם לא הייתה עקבית בהבטחותיה...

ומה ביקשת? את אפילו לא יודעת....

רצית שתלך ברחוב ותראה פרח ותחשוב עלייך, ותקטוף אותו כדי להביא לך.

רצית שתרצה לעשות איתך דברים שאהבת, שתרצה לצאת לטייל ולצלם איתך, כמו שידעת שהיא אוהבת לצאת ולבלות, והחלטת לעשות זאת למענה.

רצית שתביא לך את בובת הקוף שכל הזמן דיברה עליה, כדי שיהיה לך מה לחבק בלילה כשהיא לא איתך.

רצית, ואת עדיין רוצה, להתעורר בבוקר ולראות הודעה אוהבת, ומתגעגעת, וצמאה לרגע הכי קצר איתך. רצית לדעת שהיא חושבת עלייך בכל נשימה שלה כמו שאת עליה... רצית ללכת לישון בידיעה שהיא חולמת רק עלייך. רצית לראות אותה משתחררת מהצבא ומסיימת את השלב הזה בחיים כשאת מלווה אותה,תמיד. רצית לעבוד קשה ולסיים את לימודיך כדי לטוס ולטייל איתה במקומות הכי יפים בעולם. רצית שתכיר את חברייך, ושתאהב אותם, ושתתחבר אליהם, כמו שאת התחברת לשלה, ונכון, את יודעת שאתן באות מרקעים שונים, אבל כמו שידעת לשלב בין העולמות רצית שכך תדע גם היא.

רצית שתרצה בהצלחתך, ותחזיק לך את היד בימים הקשים, ותעבור אותם איתך כי היא מאמינה בך, רצית שתהייה שם כדי לחבק אותך בחורף הקר, רצית אפילו להשכיר איתה דירה ושתהייה לכן ספה צהובה בסלון, ושתשבו לראות עליה סרט רומנטי, רצית לדעת במהלך כל הסרט שמי שנמצאת לידך אוהבת אותך, ואת אותה, לא משנה מה.

רצית אבל זה לא קרה.

ולצערך, זה גם לא יקרה...

היא ויתרה עלייך...