לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


המקרה השתוקק לקרות

Avatarכינוי: 

בת: 31



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2013

יאמינו לי כולם


למדתי מה זה סתם - ורציתי בכלל ללמוד את ההפך.


בערך שעתיים וחצי של משחקופסא עם אח'שך הקטן. היית בשוק כשאמרתי לא לגלידה אבל הבאתי פיסטוקים וקשיו. בא לי גם עכשיו האמת. אחכ סחפת אותי למיטה שלך והחלה האבקות והתחלת ללטף אותי ולנשק אותי באזניים ומעליך ומתחתיך וחיכוך חום ומגע ועוד כל מיני מילים שמרגשות מעט ובנאליות הרבה. ולא עישנו כלום, ולא עשינו כלום. מטכליסט עם אמות מוסר בגובה הK2. כוסאמק. כבר מזמן הבנתי שהבלוג הזה לאו דווקא יהיה המקום אליו יתנקזו כל המחשבות וההגיגים ששווה לקרוא אלא דווקא הלהפך. שירה לא משהו (או שהיא כן משהו? מי קובע את זה?) אנקדוטות מחיי שלא ארצה לשכוח גם בימי דמנציה צבאית, והתסכול המיני שלי. בעיקר הוא.
אז בינתיים אנחנו נוסעים בטנדר שלך בדרך לים שלך, לחיפה, אליך, אליי, למקומות יפים. למקומות פחות יפים. ומתווכחים. מדסקסים. אבל אף פעם אסור לשכוח את המ' והד'. כי זה הרי סתם.
אני באמת מקווה שאתה צודק, ושגם בשבילי וגם בשבילך קיימים האנשים האלה בעולם, שיעצרו בשבילנו את זה הזמן וידובבו את הפנימיות שלנו החוצה בהרמוניה. במיטה שלך אני תמיד מבינה על מה אתה מדבר, אבל תמיד נזכרת לשכוח. אתה מפעם, יש לך עדר ואתה בונה דברים ומאמין באמת באהבה ואתה גם ציוני (יצרו גם דברים טובים מהמפעל הזה מסתבר) והידיים שלך גדולות. לא הולך עם שורש. אוהבתותך על זה. המוזיקה שלך נבררת כמו שילד בורר רק את סוכריות הגומי הסגולות מתוך חבילה של מיליארד צבעוניות. לא גרמת לי לאהוב את נורה ג'ונס אבל עזרת לי למחוק הרבה זבל מהאייפוד. אתה אולי נאיבי, אולי ילדון, אף אחת בעולם לא תהיה ראויה לך. ואתה לבד איתי. מוכיח אותי ומנסה לגרום לי להיות האדם שפעם הייתי. 
אבל אני כבר לא. מתפללת שאתה צודק בכל הקשקושים האלה על אהבה ובכלל לא סקפטית, אבל אני חושבת שחסרה לי סבלנות. ובית מושלם במושב ואח גדל בתלפיות והורים שהם עדיין ביחד. וחברים הכי טובים שנשארים. כמו שעכשיו יש לי.
אני סתם מתרצת, לא יודעת למה אין לי אומץ לרדוף אחרי החלומות שלי, למה כשכיבו אותי והיו לי את כל התנאים האידיאלים לצמוח שוב לא לחצתי על הOFF וכך נותרתי. אולי זה באמת עניין של סבלנות, וגם כלים, כי צריך פטיש כדי לדפוק מסמר.
אתה באמת חבר לחיים, משום מה אתה ברצינות תהומית מעריך אותי, מקשיב כשאני משגלת לך את השכל וכל פעם כשתה עושה זאת אני מתפללת שלא תצא מהמעגל שלי לעולם וככה אני מרגישה לגביך

אבל אתה חייב להבין שהקטע בצלקות זה שהן לא נעלמות. רק נראות יותר טוב עם הזמן. אתה פשוט משחה נהדרת. והייתי רוצה שננסה להיות ביחד לא בגלל שאני לא מאמינה שאיי שם מחכה האחד שלי, אלא בגלל מי שאתה. אני אוהבת את מי שאתה. לא יודעת עם בקטע כזה, אבל למדתי שזה משהו שאפשר לבנות. או לפחות, לא לומר לא ולחכות בחיבוק ידיים (למרות שהחיבוק שלך זה עניין פנומנלי) בציפייה למשהו שכבר שנים קורה לכולם חוץ מלגל. ולך. ואנחנו נהדרים. 
מוקדש לך, דושון שלי, על כך שאתה עושה בי פוטשים קטנים שהופכים אותי למישהי טובה יותר
 
ואם אתה האחד ואתה קורא את זה, אז שתדע שזה מה זה לא בקטע כזה ואנחנו רק ידידים וזה לא מה שאתה חושב. או מה שאני חושבת.קול 
here comes the one and only riding on a big fat pony,
גל
(שעושה חיים באופן איכותי עד שתיקח אותה הגלידריה, ואז יקח אותה הצבא, ואז בבוא העת חס וחלילה טפו טפו האל המתהולל)

נזכרתי בדבר
יצא כך שהייתי בת''א ביום של החוג חרדיות והן רצו אליי בצעקות שמחה וחיבקו אותי בחדווה ו
גל גל באמת באת לבקר התגעגענו את לא בצבא בואי שוב חני מתגעגעת איך שמחים לראות ממש כיף בחיי. 
נכתב על ידי , 21/8/2013 16:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאפיניטי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אפיניטי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)