אז יצאתי לגג
והתחלתי להתהגג
שזה שילוב של גג והגיגים
פתאום ראיתי זיקוקים

מופע צבעים משלהב
לא מהסוג שמסמל עצמאות
יותר בכיוון שמזכיר רוטינה
של שנאה ותסכול וטיפשות

אמפירי ומטמטם
חייב להיות סוף אחר
תשובה שונה למשוואה
שלא טמון בסלעים או במתכת יצוקה

קיימת מצוקה
וקיים צורך מיידי של עכשיו
אבל האם לא יותר חשוב לנו
לחיות להתאהב להשכיל ולשכב

אגב אני לא חושבת שהפיתרון הנכון הוא תכנית ברורה של א ב וג. אני חושבת שזה עניין של כיוון מחשבתי. של לאן אנחנו מתעלים את הרגשות האלה שעולים בנו ברגע שנחטפים לנו חברה או נעשים פיגועים. במקום לשים סתימה בכל החורים האלה, לא עדיף לעשות טיפול שורש?
ואני לא מתכוונת ללהפוך את עזה לגן שעשועים. אבל לצאת למבצע כל פעם ואז לחיות בשלוש שניות שקט זה לא מצב אידיאלי בכלל מבחינתי. יש לי חברת קומונה מניר עוז וחבר מלהבים ודי לי בכל זה. ולי אין את הפיתרון - לכן לא אני יושבת במושבים המחוממים האלה במשכן, אבל אני רק יודעת שלנטור ולבעור מרגשות נקמה הם צעדים אחורה.
וכן הנער שנשרף בעודו חי גרם גם לי להתבייש. באיזה חברה אנחנו חיים? ברור שכזאת שלא מפיקה לקחים. או הומאנית. זה איבוד צלם אנוש. לא חייבים לשרוף ספרים כדי אחכ לשרוף בני אדם. 
ומותר לדעת מה לא לפני שיודעים מה כן. ככה מגיעים לתשובות.