אני צמא לידע, הוא אמר לי פעם. ברור שהמילים שרציתי לשמוע היו אני צמא אלייך, אבל אף פעם לא הייתי בררנית. והאמנתי לו, שיגיד תמיד את האמת. איזה סיבה הייתה לי לא להאמין, הוא תמיד היה כן, אף פעם לא לא.
הייתה איזה פעם שהוא והפרופסור התווכחו על איזה ביהביוריסט, אולי זה היה סקינר אני כבר ממש לא זוכרת, בכל אופן הם לא הפסיקו להתנצח עד סוף השיעור, ואז למורת רוחם של שאר הסטודנטים שיצאו די לא מסופקים מהשיעור זה גם גלש להפסקה. לא הכרתי אותו אז, הייתי רואה אותו תמיד ליד הספריה, אף פעם לא בפנים והוא היה קורא. שמעתי אותו פעם אומר לאיזה חבר שהמזגנים משגעים לו את הסינוסים. כבר אז צחקתי. הנקודה היא שלא ידעתי מי הוא, אבל נשארתי יושבת בכיסא שלי ובהיתי בחילופי האש. מתישהו איבדתי את ההקשר בין המשפטים ונרדמתי בכיסא שלי. באותו זמן היו שיפוצים בגן הבוטני הסמוך לדירה שלי ושל השותף ולא יכולנו לישון בגלל הרעש של הגנרטורים אז היינו עושים תורות במי ישן בממד. ואתמול היה לגמרי תור השותף. והשותפה מהסוג הרומנטי שלו.
התעוררתי לקולו של הפרופסור, שנזף בי על התהוללות לילית בנימה ידידותית, מלמלתי משהו על הגנרטורים אבל הוא רק אמר שגם שקרים לבנים מזינים את השטן.
הלכתי להשיג לעצמי קפאין וישבתי עם אלונה שהיא די מתבודדת אבל את החברה שלי היא תמיד הצליחה לסבול. ניסיתי להסביר לה את התיאוריה שלי לגבי זה שצילום זאת אמנות לאנשים שכושלים בכל דבר אחר, ואז הוא נכנס בחברת עוד איזה נקבה למזנון והם התיישבו ליד שולחן קרוב שהיה בו רק כיסא אחד, הוא משך כיסא פנוי מהשולחן שלנו ושאל האם היפהפייה הנרדמת תואיל להשאיל לו את הכיסא, או שהיא מתכוונת להירדם גם עליו. הסמקתי כמו פסיכית. הוא גרר את הכיסא והתיישב וכאן השיח המביך הסתיים.
אלונה סלדה מכל דיבור על אינטארקציה חברתית או רומנטית, אז היא לא העירה כלום ורק אמרה שהתיאוריה שלי נובעת מקנאה יוקדת לכל מי שגם טוב באמנות וגם בעוד תחומים שאני די לא יוצלחית בהם. 
יותר מאוחר ביררתי קצת אצל חברות פחות אספרגריות מאלונה, ונודע לי שהיא החברה שלו. ידעתי שקוראים לה הילה, שהיא במקור מקרית שמונה ועשיתי איתה קורס באנגלית ונהגתי לנחם את עצמי בזה שהיא ממש לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. 

הגיעו המבחנים בפסיכולוגיה ומצאתי את עצמי איתו באותה קבוצת לימוד. הוא, בניגוד לבת הלוויה שלו, היה מאוד מאוד חד, כל כך חד שדי שנאו אותו בקבוצה שלנו. היה מתנצח הרבה ולא הרבה אנשים ידעו להתמודד עם הקצוות המשוננים שלו. אני הייתי פשוט יורה עליו בחזרה, כשאת לבד וסטודנטית על מלגה יש די הרבה זמן ללמוד והייתי יחסית בקיאה. 
לאט לאט היינו פולשים עם השיחות שלנו גם לנושאים לא קשורים, יש היאמרו שגם מטופשים, אבל נהננו מהשיחות האלה והן הצחיקו אותנו. כלומר, אני הייתי צוחקת ממנו והוא היה צוחק מהדברים שהצחיקו אותי. אם היינו מערכת השמש - הוא היה השמש ואני הירח. זרחתי כתופעת לוואי מהאור שהפיץ.
 נקשרתי אליו זה ברור, הייתי מחכה לשיחות שלנו והן דירבנו אותי ללמוד עוד ועוד. הייתי התלמידה המצטיינת בפסיכולוגיה שנה שנייה שאי פעם הייתה לפרופסור יצחקי. והכל תודות לאילון. זה היה השם שלו. לא יזמתי דבר, הוא והילה היו מאוד רציניים והוא גם דיבר על זה המון, דורס באגביות שוב ושוב את הציפיות שאולי יכלו להיות לי לגביו. אפילו עכשיו בדיעבד, אין לי חרטות לגבי זה. בחיים לא הייתי רוצה לקטוע את הרקמה העדינה והנדירה שנוצרה ביננו.

סיימנו את התואר, שמחנו, אלונה אפילו מצאה איזה חייזר והיה להם טוב ביחד, גם לי היו כל מיני דברים לא רציניים. סיימתי בהצטיינות יתרה ויצחקי לא הפסיק לשבח אותי באזני כל מי שהסכים לשמוע. אני ואילון היינו נפגשים, מדברים צוחקים ומטיילים. שנינו תהינו לאיזה כיוון ללכת עכשיו. גם בחיים וגם תרתי משמע בשביל. מה הלאה. 
עבר זמן מה והקשר קצת דעך, כל אחד מאיתנו היה עסוק במאמץ לפלס את דרכו בעולם.
עד אותו יום ראשון. היה שימשי במיוחד (בהחלט sunday) החמה קפחה על ראש ההמון ואני ואילון נפגשנו בהופעה של שלומי שבן. ממש שמחנו אחד לקראת השנייה, קפצתי עליו בחיבוק מזיע והוא נענה ואחרי ההופעה ישבנו ושוחחנו. הוא סיפר לי שהוא והילה נפרדו, וזימנו אותו למילואים. הוא הולך מחר בבוקר. מנימת הדיבור שלו הסקתי שיותר מזיז לו עניין המילואים.
ידעתי שבצבא הוא היה חובש ביחידה שקופה אבל ממש לא דאגתי. בראש שלי זה היה, כולה חובש, מה יש בכלל לדאוג.
ישבנו ממש צמודים והתרגשתי מאוד אבל היה בהיר לי שהוא לא ינשק אותי, הילה עוד הייתה טרייה וחוץ מזה לאן יש למהר.

טוב את ההמשך אתם בטח יודעים לבד. זה תמיד הכי קל בשביל הסופר להרוג את הבחור בצבא ולהשאיר את הסוף הטוב לסופרים אמריקאים. נודע לי מאלונה, שעד כמה שלא הייתה אספרגרית ידעה שהייתי מאוהבת מאוד. הלכתי להלוויה, שהייתה עצומה והמונית והרגשתי זרה ולא קשורה. הילה הייתה אדומה ועם משקפי דיסטנס על הפנים, הספידה אותו במילים נדושות. היא לא גילתה לאף אחד שהוא זרק אותה יומיים לפני המלחמה.
רציתי כבר ללכת, הראש שלי נזל וכאב לי האף (ההפך) והרגשתי אבודה, אבל העצב הכריע אותי ונשארתי. התקוממתי כנגד העובדה שרק אילון ואני ידענו כמה היינו קשורים מנטלית ועכשיו כשהוא מת זה כאילו כלום לא היה. אלונה חיבקה אותי ושאלה בגסות אם אני אהיה שבורה.

אבל הדמעות כבר היו מרות ומלוחות בפה שלי ובראש רק התנגנו שוב ושוב כמו תקליט שרוט המילים של פרופסור יצחקי,
שגם שקרים לבנים מזינים את השטן.