אז משהו משובש. לא ברור לי מה, אבל ברור לי שיש לי חור ענק בלב. עצום.
איך אני יודעת אתם שואלים, ובכן. שלוש נורות אדומות נדלקו לי בלוח המחוונים שעל הלב. הראשונה, נורת ה14K, עצובה ביותר. אני כל הזמן גוללת באתרי תכשיטים. גוללת גוללת גוללת. מה לעזאזל. מעולם לא הייתי בחורה עם הרבה תכשיטים, לא כל שכן כאלה שעשויים מזהב פרופר. למי אכפת. האופי חשוב, העבודה חשובה, האהבה חשובה. לא התכשיטים. אני לא קונה בסוף, תודה לאל - אבל ברור לי שכל החומר הזה נועד כדי לכפר על משהו. לפצות. הנורה השנייה שנדלקה בצורת תפוח נגוס. אני כל היום באייפון שלי. טוויטר, אינסטגרם. חדשות. וואטאבר. הבלי הבלים. לא עושה שום דבר חשוב. בלי בקרה על הזמן שלי, על התכנים, פשוט מכלה את החיים היפים והיקרים שאלוהים נתן לי מול המסך. כבויה לגמרי. אם לא היה כלב גם לא הייתי יוצאת לטבע, לתהות ולבהות. מזל שיש את הכלב. מזל מזל מזל. כמובן שטיילנו הרבה ועשינו הרבה הרים והרפתקאות, אבל השגרה. השגרה שלי במסך. אני הולכת לקנות טלפון טיפש ובימים שאני רק בכפר להשתמש רק בו. אולי זה ירפא אותי קצת. עד שהחור הענק יתמלא באופן הוליסטי. והשלישית בצורת לב שבור. אני שוב לא מפסיקה לחשוב על להפרד מאהוביק. יש בחור אחד שיצאנו יחד לפני שטסתי לטייל. לא מהעולם הזה. חוץ מזה שהוא היה די גרוע במין, וגם לא כל כך נלהב לעשות מין (WTF) היה לנו ממש טוב יחד. הוא אפילו היה קרוב ללסדוק לי את הלב, כשלא רצה שנאחד טיולים. בסדר. לא כולם בנויים לאפריקה. בכל מקרה, הוא גאון. ועשיר. וכשחזרתי ארצה והתחלתי ללמוד הלכנו לצלול יחד, והוא - באקט רומנטי (לדעתו?) הוציא את הוסת מהפה שלו ונישק אותי. הייתי עדיין יזיזה של אהוביק ותו לא, אבל הלב כבר הרגיש שזאת בגידה. מאוד רציתי את אהוביק. גם כפאק באדי, הוא היה אוהב, וחם, ואדיב, והכי מתוק בעולם. וסקס מעולה שנשאר בינינו עד ימינו אנו. אבל עכשיו כשאני רואה את הבחור מטייל עם אשתו, אני חושבת שזו יכלה להיות אני. היא נראית בדיוק כמוני רק קצת פחות טוב (לא בקטע מתנשא - בטוחה שהיא גם גאון וטובת לב וכו') ואני באמת לא מפסיקה לחוש פומו הזוי ולא קשור במציאות. כי בחרתי אז. והייתי שיא השלמה עם זה. אז למה עכשיו אני לא? ולמה אני לא מפסיקה לחשוב שאהוביק לא ברמה שלי, לא אינטלקטואל כמוני, לא שואף לאותו סוג של גדולה שאני שואפת אליו.
אני לא כל כך יודעת מה לעשות עם המצב הזה. אנסה ללכת לפסיכולוגית, אבל סה''כ אני מרגישה תקועה כבר די הרבה זמן. אולי צריך להגמר כדי מחר להתחיל במקום אחר. הADHD שלי לא נותן מנוח, ויש לי שדה קוצים בתחת. אני יודעת מה נכון. אבל אני יודעת שאני גם פרא - שלא נועדתי לנבול. שאני לא אהיה מסוגלת לנבול. וכל מערכת יחסים רצינית היא סוג של קבר. אבל אני גם רוצה ילדים! ומשפחה! אני רוצה הכל מהכל. ואי אפשר. אולי אני פשוט צריכה השראה. ולסיים את הסמינריונית שלי כמובן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
