אל החום המוכר, מעוד יום מנוכר.

                                   "סוף הרגש מתקרב, מתוך אלפי דמעות. הנה זה מגיע. הנה זה בא"


היי, שוב.
לא עדכנתי די הרבה זמן. לא נורא. (=

אני תמיד אהיה מקום שני. לא משנה כמה אני אלחם,
ואני נלחמת הכי בעולם. זה מתחיל בדברים הקטנים,
את מי מזמינים ראשונים-אותי או אותה.
זה נמשך בקטע הלימודי, אני 82 והיא 88, או ההפך, אני 96 והיא 94.
אני אוהבת אותה הכי בעולם. באמת שכן! היא החברה הכי טובה שלי.
היא משלימה את מה שחסר בי, היא מבינה אותי..היא באמת שמה לב

למה שאני, ויכולה להבין ולתמוך. אבל..אבל..התחרותיות הזאת בינינו.
כמה שאנחנו דומות, גם במקצועות המעודפים ובחשיבה..
זה כואב לי. אני גם בן-אדם תחרותי, ואני גם מאוד השגית. אני לא רוצה

שאני אעשה משהו בטעות..שיפגע בה.
בשלוש מילים ?
אני - אוהבת - אותך .

ואת .. עלייך אני בכלל לא אדון. [NOT]
את פוגעת בי בלי לשים לב, הקנאה שלך כבר מוגזמת.
לכל דבר יש גבול, וכפי שאת יודעת-
בין אהבה לשנאה הגבול ממש דק.
ואני ממש בגבול הזה.
מצטערת, אבל אני חושבת שאצטרך .. אני חושבת שאת
יותר לא תיהיה החברה הכי טובה שלי. למרות שאת החברה
הכי טובה שלי מגיל 0, ולמדנו ועשינו הכל ביחד. אבל זה בלתי
נסבל יותר, מצטערת.

למה אתן מעמידות אותי במצב כזה? למה?

אוהבת,
          מיכל. שלמרות הכל, עדיין אופטימית.