ידידים זו לא רק מילה.

אחד הטובים :)

פרק 13

"בא לך לבוא אליי אולי?" שאל אור בעודו מחזיק ביד אחת את שפורפרת הטלפון ובידו השניה את עכבר המחשב.

"מתי?" שאלה אמילי מעבר לקו.

"אמ.... מתי את יכולה?" שאל אותה וכיבה את המסך.

"עוד חצי שעה. הולך?" נשמע קולה העליז.

"יאללה...אני מחכה!" אמר וניתק.

הוא ניכנס להתקלח.

אור מאוד אהב להתקלח.

הוא חשב שכל בעיה אפשר לפתור בעזרת מקלחת.

כל המחשבות רצו בראשו בזמן שזרם המים החמים הכה בגופו.

הוא יצא מהמקלחת והתלבש.

לפתע נשמעו דפיקות בדלת.

הוא לקח את המסרק, והלך לפתוח את הדלת בעודו מסרק את שיערו.

הוא פתח את הדלת ואמילי עמדה בפתח.

הוא חיבק אותה לשלום והיא נכנסה.

"אני לא מבינה למה את מתכננת את כל זה! את אוהבת את אור! מה דור קשור!?" שאלה מעיין את נוי בזמן שזאת ניסתה להשיג את מספר הפלאפון של דור.

"אמרתי לך, אני אנקום באורית. ואור? בכלל לא קשור! אני יודעת שאורצ'וק ייפרד מהשרלילה הזאת עוד מעט... תני להם זמן... בינתיים, המטרה שלי היא דור!" אמרה נוי בקולה המתנשא הקבוע שלה.

'טוב נו....לפחות היא ירדה מאור....' חשבה לעצמה מעיין.

"אבל את לא אוהבת את דור בכלל!" אמרה מעיין ופניה הפכו מצוברחים מעט.

"מאמי שלי, בשביל למזמז בחור, לא צריך אהבה!" אמרה נוי בשיא הטבעיות.

"אל תפריעי לי אני מנסה להשיג את המספר שלו משחר... אולי הוא יודע..." הוסיפה לאחר כמה שניות והמשיכה להקליד.

מעיין הרהרה בליבה.

היא תמיד ניסתה לעצור בעד נוי, אך כמה שלא ניסתה, נוי תמיד הייתה משיגה את מה שהיא רוצה.

"יש!!!" צעקה לפתע נוי בשמחה.

מעיין הביטה בה במבט שואל.

נוי הוציאה את הפלאפון שלה והחלה ללחוץ על המקשים.

"על החיים, ועל המוות..." אמרה בשקט ולחצה על הכפתור הירוק.

היא שמה על רמקול.

"הלו?" נשמע קולו העמוק של דור.

נוי:"דור?"

דור:"הא?מי זה?"

נוי:"זאת נוי..."

דור:"נוי?! מאיפה יש לך את המספר שלי?!"

נוי:"סתם..."

דור:"נו מה את רוצה?"

נוי:"לא יודעת....אולי נצא לאיזה סרט בזמן הקרוב...?"

דור:"אורית באה?"

נוי:"כן...ברור שהיא תבוא..." שיקרה.

דור:"אני לא יודע... זה לא נישמע לי....למה שהיא תבוא איתך? אחרי שרבתן..."

נוי:"השלמנו..." שיקרה שנית.

דור:"כלכך מהר?"

נוי:"כן..."

דור:"בנות..."סינן.

נוי:"נו אז אתה בא? יהיה כיף!הפופקורן על חשבוני...."

דור:"מתי ואיפה?"

"נו? איך?" שאלה אורית ויצאה מתא ההלבשה לבושה בטוניקה ורודה עם פסים לבנים וסקיני ג'ינס כהה.

"לא משו..." אמרה אלה בעודה סורקת חצאית ג'ינס עם קרעים.

"למה?! אני אהבתי..." אמרה אורית ובחנה את עצמה במראה.

"אז תקני... אני חושבת שזה..." התחילה אלה לומר, אך אורית קטעה אותה.

"ורוד מידיי..." אמרה אורית וגילגלה עיניה.

"דווקא לא, פשוט...לא מתאים לך..." אמרה אלה להפתעתה של אורית.

"טוב... את כבר לקחת משהו?" שאלה.

"כן אני חושבת ש...." התחילה אלה לומר ולפתע צילצול הפלאפון שלה קטע אותה.

"שניה..." אמרה והוציאה את הפלאפון מהתיק.

"הלו?" ענתה.

"זאת אלה?" נשמע קול זר מעבר הקו.

אלה הביטה בצג.

המספר היה של ג'ניה.

"מי זה?" שאלה.היא נכנסה ללחץ.

"אני חבר של ג'ניה. הוא השתכר ועכשיו מתנהג כמו אידיוט.

הוא צועק שאם לא תבואי עכשיו הוא ייקפוץ מהחלון. והוא באמת מתכוון לזה..." אמר.

"איפה אתם?" שאלה.

"בבית שלו..." אמר.

"תגיד לו שאני מיד באה!" אמרה וניתקה.

היא זרקה את כל השקיות ורצה מהחנות בדאגה.

"מה קרה?!" אורית צעקה אחריה.

אורית אספה את כל השקיות ויצאה מהחנות אחריה.

"אלה!!! אלה חכי!!!" צעקה לה.

אלה עצרה ליד הכביש בגלל האור האדום.

"מה קרה!?" צעקה אורית ומיהרה להשיג אותה.

"אני...ג'ניה...הולך...לקפוץ..." אמרה והתנשמה בכבדות.

"מה?!" שאלה אורית בתדהמה.

"ג'ניה הוא...הוא....." עצרה רגע ולקחה נשימה עמוקה.

"הוא שתה יותר מידיי ומאיים לקפוץ מהחלון אם אני לא אבוא...." אמרה, ואז האור הירוק נדלק.

היא התחילה לרוץ לכיוון ביתו של ג'ניה, שלמזלן היה 5 דקות הליכה מהן.

"אני אוהבת אותך..." אמרה לו אמילי בשקט בעודם יושבים על הספה, מחובקים, וצופים בטלויזיה.

"בטוחה?" שאל והשליך אליה מבט חושד,אך לא יכל להסתיר את החיוך המתוק שלו.

"חחח בטוחה..." אמרה ונשקה על אפו.

"למה באף!?" שאל ושניהם החלו לצחוק.

היא התחילה לנשק אותו בפה.

לאט לאט זה הפך לצירפות.

"אור....ואם ההורים שלך יתפסו אותנו?" שאלה לפתע.

"הם לא...הם לא בבית... יחזרו רק בערב...יש עוד זמן.... המון זמן...." לחש לה בקול מלא תשוקה.

הוא החל לפתוח את כפתורי חולצתה, ולנשק אותה באיטיות בכל מקום שרק נתנה לו.

לאט לאט חולצתה וגם חולצתו הושלכו על הריצפה.

לפתע הוא עצר.

"מה קרה?" שאלה אותו והביטה בעיניו בדאגה.

"את בטוחה שאת רוצה את זה?" שאל אותה. היא הססה לרגע.

"בטוחה..." חייכה וכיבתה את הטלויזיה שהרסה את האוירה.

דור לא באמת האמין לנוי.

הוא לא חשב שאורית והיא באמת השלימו.

מאז כיתה ג' הן לא חיבבו אחת את השניה,

ואחרי המריבה ההיא,השנאה רק התווספה.

הוא החליט להתקשר לאורית לבדוק את זה.

אורית ואלה נכנסו לביניין של ג'ניה בריצה. הן נכנסו למעלית.

קומה 10.

הן התנשמו ולפתע הפלאפון של אורית צלצל.

"דור הכוסון מחייג אליך" רשום היה על הצג.

היא ניתקה וכבתה את הפלאפון.

"אין לי זמן אליך עכשיו..." אמרה ודחפה אותו לכיס הג'ינס.

הן נכנסו לדירתו של ג'ניה במהירות.

"איפה הוא!?" שאלה אלה את הנער הלא מוכר שפתח להן את הדלת.

"במרפסת... מאיים לקפוץ..." ענה הנער.

אורית זרקה את השקיות עם הקניות והן הלכו במהירות לכיוון המרפסת.

"ג'ניה!מה אתה עושה!?!?" צעקה אליו אלה כשגילתה אותו עומד לקפוץ.

היא התקרבה אליו במהירות.

"אל תתקרבי!!!" צעק אליה.

"ג'ניה...אל תדבר שטויות.... בוא, תביא לי יד...." אמרה והושיטה את ידה אליו בעדינות.

"אל תתקרבי אמרתי!או שאני קופץ!" צעק בתוקפנות. היא נבהלה והלכה צעד אחד אחורה.

"ג'ניה, מה קרה?" שאלה בדאגה.

"אלה אני....אני.....צריך להתוודות...." אמר והעיף אליה מבט עמוק לתוך עינייה.

המשך יבוא...

שלכם,