ידידים זו לא רק מילה.

פרק 17

"דור...שאלתי מה זה..." חזרה אורית על דבריה והרכינה את ראשה.

דור התיישב לידה.

"מי שלח לך את זה?" הוא שאל.

"תענה קודם על השאלה שלי." אמרה בתוקפנות.

"טוב, אבל תבטחי שלא תעצרי אותי באמצע." אמר.

"דבר...." אמרה והסתכלה עליו.

"לא מזמן נוי הזמינה אותי לסרט. שאלתי אותה אם את תיהי שם.

היא אמרה שכן ושהשלמתן.

לא ממש האמנתי לה אז התקשרתי אלייך לבדוק את זה. את לא ענית.

אז באתי לסרט חשבתי אולי באמת תיהי שם.

כפי שחשבתי, נוי ומעיין היו שם בלעדייך.

כעסתי עליה והיא התחילה לנשק אותי ללא הסכמתי." אמר.

"7 פעמים?!" שאלה אורית והדמעות חנקו אותה.

"זה שיש 7 תמונות לא אומר שזה קרה 7 פעמים... פשוט, את מבינה..." ניסה דור להסביר אך אורית קטעה את דבריו.

"דור, לא נולדתי אתמול. אני לא מבינה. אם אתה אוהב את נוי, אז לך לנוי! למה להציע לי!? מה אני עשיתי לך!?" צעקה עליו בעוד דמעות זולגות במורד לחייה.

היא ניגשה למחשב וסגרה את החלון עם התמונות. היא לא יכלה לראות את זה יותר.

היא הצביעה לעבר הדלת.

"אתה מוזמן לעוף מהחדר שלי, ולא לחזור."אמרה והשפילה מבטה.

"אבל אני...." החל לומר.

"עוף מפה אומרים לך!!!"צעקה עליו והביטה בו במבט זועם מלא דמעות.

הוא קם והלך בטריקת דלת.

"אוקי. שלב א' בוצע." חייכה נוי ולגמה מהדייט קולה שהגישה לה מעיין.

"מה זאת אומרת שלב א'? זה עוד לא הכול?" שאלה מעיין במבט תוהה.

"מה פתאום?!" צחקה נוי. נוי אף פעם לא מסתפקת בנקמה קטנה.

"זה רק סיכסוך קטן. אחרי הבגידה הנוראה אוריתוש המסכנה שלנו מרגישה שבורה...

ותארי לך איך היא תרגיש אם תגלה שנוי ודור חברים?" אמרה נוי וחייכה חיוך זומם.

"חברים? אבל... נוי.... הוא לא יסכים.... הוא כבר הציע לאורית..." אמרה מעיין.

"אז?! אהבה זה לא קיר... קצת סטריפטיז והוא יהיה שלי,תאמיני לי. חוץ מזה אחרי הסצנה

שאורית על בטוח עשתה לו, הוא בטח מרגיש בודד וצריך תמיכה... ונחשי מי תהיה הכתף התומכת שלו...." אמרה נוי וחייכה.

"את?" הססה מעיין.

"יאפ" אמרה נוי בחיוך מנצח ולגמה מהקולה.

לאור היה משעמם.

הוא החליט לבקר את אמילי.

הוא עלה אליה ודפק על דלת ביתה.

אחותה של אמילי פתחה לו.

"שלום, אמילי בבית?" שאל.

"היא למעטה, במקלט..." ענתה לו אחותה של אמילי.

"במקלט?! מה היא עושה שם?" שאל אור בפליאה.

"מתאמנת עם הלהקה שלה... מה, לא ידעת שהיא שרה?" שאלה במבט מופתע.

"לא....היא אף פעם לא אמרה לי....נו טוב...תודה..." אמר בקול מבולבל וירד במדרגות.

הוא עמד מול דלת המקלט ושמע אותם מנגנים.

הוא פתח את הדלת באיטיות וראה את אמילי שרה בעוד עיניה עצומות.

הוא עמד בפתח המקלט וחייך.

לאחר כ2 דקות שהוא עמד שם דיי המום,

השיר נגמר.

אמילי השתעלה מעט. "אוקיי קדימה 10 דקות הפסקה!" אמרה בחיוך.

לפתע קלטה את אור עומד ליד הדלת.

היא הקדמה לעברו.

"היי" חייך אליה.

"היי. מה אתה עושה פה?" שאלה.

"סתם...באתי לבקר...לא אמרת לי שאת שרה...." אמר ואמילי השפילה מבטה.

"כי אני לא שרה מי יודע מה טוב." אמרה והסמיקה.

"בטח!" ציחקק וחיבק אותה אליו.

אורית נשכבה על מיטתה ופרצה בבכי מר.

היא לא ידעה מה לעשות.

היא לא הבינה למה הוא עשה את זה.

היא הייתה כלכך מבולבלת.

לא ידעה כיצד עליה לנהוג, לאן ללכת.

היא רצתה להעלם.

היא הניחה את הכרית על פניה ודמעותיה נספגו בכרית.

היא זרקה את הכרית בחזקה על הרצפה והחלה לבכות בקול.

אמילי המשיכה לשיר ואור הביט בה בהתלהבות.

הוא לא האמין שהנערה שעומדת מולו ומוציאה את קולה הרך על מילים קורעות לב זאת החברה שלו,

הילדה שכל כך אוהב.

היא סיימה לשיר עוד שיר.

הוא חיבק אותה אליו.

"תגידי, את מופיעה איפושהו?" שאל אותה.

"חחח לא... אני אולי אוהבת לשיר אבל לא ברמה של במה וקהל והכול..." חייכה בביישנות.

"לא נכון... את שרה ניפלא! אני אומר לך, את חייבת ללכת לאנשהו להופיע!" אמר לה וחייך חיוך מאוזן לאוזן.

נוי חייכה את חיוכה הזומם.

היא לחצה על מקשי הפלאפון.

"את בטוחה?" שאלה אותה מעין.

"מאמי, מעולם לא הייתי בטוחה יותר מעכשיו." אמרה ולחצה על המקש הירוק.

"אורית?!" ענה דור בתוקפנות.

"לא... זאת נוי..." אמרה לו נוי ברכות.

"נוי? מה את רוצה ממני?" הוא התאכזב.

"דורוש? קרה משהו?" שאלה בקול דואג.

דור:"שום דבר שאת צריכה לדעת עליו."

נוי:"אתה יודע שאפשר לספר לי הכול...."

דור:"בטח...אני ארוץ לספר לך..."

נוי:"יודע מה? בוא אליי עכשיו."

דור:"למה?"

נוי:"סתם...נדבר..."

דור:"אני לא יודע."

נוי:"זה רק לטובתך.אם עוד 20 דקות אתה לא בא אני אדע שאתה לא רוצה לדבר. אבל אני יודעת שאתה רוצה לדבר. נכון?"

=ניתוק מצידו של דור=

"עכשיו תראי שבידיוק בעוד 20 דקות הוא ייתיצב לי מול הדלת."אמרה נוי בחיוך מנצח.

לאלה היה משעמם בבית.

היא החליטה שתלך לבקר את ג'ניה, במילא אין לה משהו טוב יותר לעשות.

היא הלכה לביתו,

עלתה אליו,

ונעמדה מול דלתו.

היא הססה לכמה רגעים, אך לאחר מכן דפקה על הדלת.

שום תגובה.

היא דפקה שנית.

עדיין שום תגובה.

היא דפקה שוב והפעם ממש חזק.

לפתע הדלת נפתחה מעט.

'למה הדלת לא נעולה?' חשבה לעצמה ומחשבות רעות החלו להציף את ראשה.

היא נכנסה לתוך הבית.

היא התקרבה לעבר חדרו של ג'ניה.

"ג'ניה?" שאלה בהיסוס.

היא נכנסה לחדרו והייתה המומה.

הוא היה שם, בעודו מתנשק עם נערה לא מוכרת לה, ושניהם ללא חולצה.

המשך יבוא...

אחח הפרקים האלה מעוררים בי זכרונות =/